ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד איננו פסוק. אך זו פראזה עתיקה ביותר המופיעה בסידור התפלה היהודי, מיד לאחר פסוק קבלת עול מלכותו של הקב"ה עלינו: שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד. את המשפט הזה אנו בעצם מכניסים בין שני פסוקים בפרשיית קריאת שמע, אשר מקורה בפרשת ואתחנן (דברים ו' ד').
זו תופעה יוצאת דופן - שילוב משפט מדברי חכמים, לתוך קטע רצוף מקראי.
המקור המדרשי לברוך שם הנו במדרש על פרשת ויחי.
יעקב אבינו על ערש דווי, מבקש לגלות את הקץ (=לגלות מתי תבוא הגאולה) לבניו, העומדים סביב מיטת חליו. אך רוח הקודש מסתלקת ממנו. יעקב חרד פן הסיבה היא פסול-אמוני באחד הבנים; שמא אחד מהם עובד חלילה עבודה זרה. אך הבנים ממהרים להרגיעו ואומרים לו: שמע ישראל! כלומר: אבינו ישראל-יעקב, הקשב! ד' אלקינו כלומר: ד' שהוא אלקינו, ד' אחד כלומר: אחד הוא ליבנו - אל הקב"ה, ולא חלילה אל אל זר.
בשלב זה נרגע יעקב ואומר ברווחה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם.
משה רבינו, לקראת סוף ימיו - סוף ימי נדודי ישראל במדבר, חוזר על הצהרת האמונה של בני יעקב כחלק מהצוואה הרוחנית שלו בספר דברים. הביטוי שמע ישראל משנה ממשמעותו כקריאה ליעקב הנקרא ישראל, לפְּנִיָה אל כל אחד ואחד מהעם שנקרא עם ישראל, להאמין באל אחד. אחר כך ממשיך משה ומנחה אותנו לקבל על עצמנו לאהוב ולמסור את כל כולנו אל השם: ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך...
אך חז"ל כאן נכנסים לדילמה. משה רבינו החליט משום מה להשמיט את הפראזה ברוך שם, ולא לכלול אותה במה שעתיד להיות תורת ישראל. הוא עובר ישר ל-ואהבת... אך יעקב אכן אמרו - ואי אפשר להתעלם מכך!
כפשרה הוחלט בסדור התפלה היהודי שברוך שם יאמר בלחש, כסוג של פשרה. בעצם - להגיד ולא להגיד.
כאן הביאו חז"ל משל: בת מלך שאוהבת מאכל שאינו ראוי למעמדה ("ציקי קדירה") אך עבדיה האוהבים, מביאים לה אותו בחשאי. כך למרות העניין הגדול בברוך שם (יעקב אמרו) יובאו המלים, אבל בלחש (כי משה לא כלל אותן בדבריו).
עד כאן הכל טוב ויפה, אך הדברים מתנגשים עם המנהג שיום אחד בשנה אנו אומרים ברוך שם בקול רם - ביום הכיפורים. שם ההסבר המובא הוא, שמאחר וביום זה אין אנו אוכלים ושותים, ונמצאים כל היום כולו בתפלה, הרי אנו דומים למלאכים, ולכן אנו יכולים לאמרו בקול. משמע שהאמירה בלחש היא בגלל מצבנו הירוד בדרך כלל, ולא בגלל איזו פשרה בין משה ויעקב! אנחנו פשוט לא ראויים להגיד זאת בקול רם!
יתר על כן: אם זו פשרה מפאת כבודו של משה שלא לומר בקול - מה קורה עם כבודו של משה ביום הכיפורים בו אנו אכן אומרים בקול! האם יעקב "יוצא מנצח" ביום הכיפורים?!
כמובן שעלינו לצלול לעומקם של דברים, והקושיות תפתרנה מאליהן.
תחילה עלינו להסביר את שתי הפראזות: שמע ישראל וברוך שם, ואח"כ להסביר את היחס ביניהן.
תפקידה של קריאת שמע (שמע ישראל) לפי חכמינו היא "קבלת עול מלכות שמים". באמירה זו אנו ממליכים עלינו את הקב"ה, ומצהירים אמונה בו, ובדרך שהתווה לנו - ולעולם.
וכך הפירוש של המלים ד' אלקינו ד' אחד (עפ"י רש"י בחומש על אותו פסוק): ד' שהוא עתה רק אלקינו (=מלכנו) יהיה אלקי המציאות כולה לעתיד - ד' אחד (כל המציאות כאחד).
אנו ממליכים את השם על עצמנו ומאמינים בכך שהוא עתיד בסופו של דבר להתגלות במלכותו גם על כל העולם כולו.
מכאן שעיקר אמירת שמע ישראל קשורה להווה ולמציאות הנוכחית, מתוך אמונה גם בעתיד.
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד היא כבר אמירה שונה. הן בסיטואציה הראשונית של יעקב ובניו, והן בכל יום ויום העובר על העם (בלחש או בקול).שכן תפקידה להעתיק את השבח מהמציאות הזמנית, למציאות הנצחית.
לאחר שבקריאת שמע היה גילוי למלכותו יתברך בהווה ע"י ישראל (אם בניו של יעקב, ואם צאצאיהם - עם ישראל כולו), מגיע השבח שהאמת הזו היא אמת נצחית שתמשך לעד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אמנם, כל זה - כל עוד יש התגלות מלאה של מלכותו. כשהדבר אינו עדיין בשלמותו, למרות שזהו שבח רצוי מאד למעלה (בת המלך "מתאווה" מאד ל"מעדן" הזה) מכיוון שאין גילוי שלם וחיצוני של הדבר, הרי הצהרה כזו בריש גלי יש בה סכנה של חילול ("ציקי קדירה" שאינם ראויים למאכל פומבי של בת מלך) כי אין התאמה בין האמת הזו למה שגלוי במציאות. זה עלול להביא רק ללעג: היכן המלכות הזו שתמשך לעולם ועד...?
לכן, משה רבינו בדבריו אל העם, ביודעו שהדרך תהיה עוד ארוכה עד הגאולה, לא רצה שהמלים שמע ישראל ימחקו מהתפלה היום יומית של העם. לכן הוא השמיט את המלים שאי אפשר לאומרם אלא במצב מתוקן. אדרבא - הוא רצה שיהיה לנו במה להאחז גם בירידות וההסתרים של המציאות. גם כשנראה שמלכות השם כביכול נעדרת - יהיו לנו מלים לבקוע את ההסתר, ולהחזיר את עצמנו אל האמונה.
יעקב ראה מציאות שלמה. כי בבניו ראה את הנטיעים מהם יצא העם. וכשנוכח בשלמות אמונתם, ידע אכן שישנה כאן נצחיות. כי מהנטיעים הללו יצאו ענפים - כיוצא בהם. עם ישראל. וגם אם זה לא תמיד יהיה בגלוי, תמיד בפנימיותם לפחות, יהיו מאמינים, וימשיכו את המלכת השם - לעולם ועד.
לכן אנחת הרווחה שלו יצאה תוך המצאת אותן מלים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
מצד זה, מצד הבטחת נצחיות האמונה דרך נצחיות עם ישראל, ראוי שבח זה באמת להאמר תמיד - לנצח; זה "כבודו של יעקב".
אמנם מצד העובדה שהאמונה הזו לעתים, עקב תלאות העם, תהיה חבויה רק עמוק בפנים, וקיים החשש לחילול השם באמירת השבח, וזה "כבודו של משה", ישאר השבח הזה גם הוא בחשאי - ויאמר בלחש.
נצחיות האמירה, כי מלכותו נצחית בלבנו; וחשאיות האמירה, כל עוד האמונה "חשאית", רק בתוככי הלב.
אך ביום בו כל עם ישראל מתנשא לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאפשר לבני אדם ("כמלאכים") בהיותם מנותקים מן החומר ועסוקים כל היום כולו רק ברוח - יום שכולו צום ותפילות ותיקון עצמי, אז נגלית נצחיות מלכות השם בפועל, אותה ההבטחה שראה יעקב בבניו, ומגיע השבח ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
גמר חתימה טובה!
;){kind=link}