עוברת בי צמרמורת כשאני מספר לכם עכשיו על מדרש מדהים שפגשתי בו בנוגע לפרשת השבוע שלנו.
במדרש רבה, לכאורה בהקשר לאיסור אוב וידעוני לקראת סוף הפרשה הקודמת (וגם זו שלפניה, למעשה), מופיע מדרש נרחב מאד על פרשת שאול ובעלת האוב מעין דור.
אמנם בהמשך, מתגלה קישור הרבה יותר מפורש לפרשה והוא באמת מצמרר, כפי שתשמעו.
עפ"י המדרש (ובאמת כדאי מאד לראות את הדברים במקורם, כי הרבה מידע מעבר לפשט מגלה לנו שם המדרש) כששמואל עלה אצל בעלת האוב, הוא חשש שקץ הימים הגיע, וכי לכן הוא נקרא.
לכן "לקח עמו" את משה רבינו בכבודו ובעצמו, וכך עלו שניהם אל המלך שאול והמדיומית.
(כמובן שהכל רמוז בפסוקים).
לאחר שנסתיים הארוע והתברר ששאול יוצא אל דרכו האחרונה, וכפי שהמדרש מתאר - בהרואיות רבה, פונה משה רבינו אל הקב"ה בתחינה:
"מלך ראשון שהעמדת להם יפול בחרב?"
אומר לו הקב"ה:
"אל תפנה אלי! אמור אל הכהנים, כהני נוב שנרצחו, אשר מקטרגים עליו!"
וזה פירוש הפסוק הפותח בפרשתנו "ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן".
עד כאן המדרש בצטוט חופשי.
ממש משה, וממש כהנים, אבל כמה מאות שנה יותר מאוחר...
כמה תובנות - לענ"ד:
משה מבקש רחמים על מלך המתואר אמנם כצדיק, אך נפל בחמשה חטאים, כפי שמונה המדרש.
אחד מהם אחריות לרצח אכזרי.
ובכל זאת הוא מבקש חנינה, כי מדובר על כבודם של ישראל - "מלך ראשון שהעמדת להם".
הקב"ה מצדו - מפנה את משה אל הקרבנות י עצמם, הכהנים של נוב, כי אין אצלו משוא פנים.
"אל אמונה ואין עול".
אמנם ביתר העמקה, נראה שיש כאן שני פירושים אפשריים, לגבי הדיאלוג הזה.
אפשרות ראשונה היא שבקשתו של משה פשוט נדחית, ע"י מידת דינו של הקב"ה, וזה פירוש ההפניה של משה אל הכהנים.
ואם כן ההפניה "אמור אל הכהנים" היא בעצם סירובו של הקב"ה להענות לבקשה.
אמנם, דווקא מתוך הפסוק שבפרשתנו - "ויאמר את משה אמור אל הכהנים בני אהרן", והשימוש בשורש א.מ.ר. התסריט של "מידת הדין" נראה לא מתאים.
שכן ידוע במקורותינו ש"דבר" לשון קשה ו"אמר" לשון רכה.
לפי זה יש כאן מהלך שכולו רחמים דווקא:
משה מבקש רחמים על המלך הראשון, והקב"ה מבקש בלשון רכה ממשה להתחנן אל הכהנים.
ולפי זה - הוא אכן ביקש, ולא נענה.
יש להוסיף לכאן את העובדה ש"אמירה" דווקא מתאימה מלכתחלה לכהנים, כי "כהנים בחסד לוים בגבורה וכו׳" עפ"י הסוד.
ולכן זו פרשת קדושת הכהונה בתוך חומשנו, חומש "תורת כהנים", אלא שהכהנים ההם של נוב, ככל הנראה, לא יכלו לוותר.
ואפשר להבין.
מכל מקום לפי מהלך זה, התורה מטיפה כאן לסובלנות, לסלחנות, ולרוך.
אמור.
ו"כל המעביר על מידותיו מעבירים לו מן השמים".
;){kind=link}