עניינו/ה של שבת הגדול והיא השבת שלפני פסח, עפ"י מדרשי חז"ל הוא שכפי שכתוב בתורה, בעשירי בניסן בשנת יציאת מצרים, נצטוו ישראל לקחת את השה שאותו הם עתידים להקריב כקרבן פסח, ולהכינו ארבעה ימים עד יום שחיטתו. המדרש מספר שאותו היום (והיתה זו שבת!) הוליכו את הקרבן המיועד ברחובות העיר בדרך לקשירתו "לכרעי המיטה" כל אחד בביתו.
אמנם מתברר, שהשה היה לא פחות מאשר האליל העיקרי של המצרים, ומטבע הדברים, נחרדו המצרים ושאלו את ישראל מה פשר מעשיהם.
השיבו להם ישראל כי הם לוקחים את השה לשחיטה.
כאן קרה דבר מוזר.
המצרים הנזעמים, שהתכוונו (וזה ממש מובן) להתנפל על ישראל, פשוט לא יכלו.
לא ברור מה קרה בדיוק, אבל "לא נתנה להם רשות" להזיק.
מעין קיפאון.
היה זה נס גדול, ולכן נקראת השבת הזו שבת "הגדול", ע"ש הנס הגדול.
מה שמוזר הוא, שבניגוד לשאר ארועי ההיסטוריה של עם ישראל המצויינים לפי התאריך העברי שלהם, ארוע זה נזכר תמיד לפי היום בשבוע - השבת לפני פסח, ולא לפי התאריך - עשירי בניסן; וזהו הארוע ההיסטורי היחיד ביהדות (חוץ משבת) המאוזכר עפ"י יום בשבוע!
ההסבר לכך עפ"י רבינו ר׳ צדוק הכהן בספרו "פרי צדיק על התורה" דורש הקדמה קצרה על מהותם של הימים הטובים לישראל.
חגי ישראל נקראים "מקראי קודש". ופירושו של דבר, שהם ימי חול בעצם -אך אנו "קוראים" לקדושה לבוא לתוכם בכח שנתן הקב"ה לכנסת ישראל לקדש חודשים ומועדים.
זאת מעבר לקדושה ה"קבועה ועומדת" של השבת - כל שבעה ימים.
ומאחר ושבת היא לעולם "מקור הברכה", ודרכה יורדת "קדושת הזמן" לעולם, קריאת הקדושה לצורך יום טוב, היא "מתוך" ובאמצעות השבת.
ומן הסתם תהיה זו השבת שלפני החג.
זו הסיבה שתמיד השבת שלפני כל ארוע של "קדושת הזמן" (כמו חגים וימים טובים) היא שבת מיוחדת.
כך גם לפני כל ראש חודש (והוא ה"מינימום" של קדושת הזמן - כמעט חול, אך בכל זאת...) השבת הופכת לשבת מיוחדת - ונקראת "שבת מברכים".
כי קדושת ראש החודש "יורדת לעולם" כבר במהלכה.
כך גם בשבת שלפני פסח, יורד כבר השפע השייך לאותו פסח, לאותה גאולה, והופך את השבת לשבת מיוחדת.
גם בשבת ההיא עצמה, שלפני יציאת מצרים, אותו השפע היורד לעולם הוא עצמו היה האחראי לנס הגדול.
ובאמת היו אלו "האורות" של יציאת מצרים עצמה, שכבר בשבת ההיא ירדו לעולם, ויצרו את הנס.
אלא שזה נעשה בסתר, כפי שקורה באמת בכל שבת שלפני קדושת המועד, ולכן הנס לא מופיע בכתובים.
רק ישנה תחושה של משהו "גדול" המגיע לעולם.
נמצא שלא התאריך העברי מרכזי במקרה זה, כי אם כוחה של השבת.
לכן קהילות ישראל מציינות את הארוע דווקא בשבת ולא בי׳ בניסן.
*
אמנם בשנה בה פסח עצמו נופל בשבת, מודגשת מחדש שאלת השבת שלפני הפסח.
שכן לפי מה שאמרנו, לכאורה היה די בשבת עצמה וע"י קדושתה, לספק את "האנרגיות הנחוצות" לצורך הפסח, ולא צריך "לקרוא" לקדושה משבת אחרת, קודמת.
אבל עינינו הרואות ששבת הגדול נשארת גם בשנה זו - השבת שלפני.
ואולי ההסבר לכך הוא כזה:
חכמים הדגישו את החשיבות של "סמיכת גאולה לתפילה".
הכוונה להלכה שצריך להתחיל מיד לאחר ברכת "גאל ישראל" את תפילת הלחש, ללא שום הפסק.
אולם לעומקם של דברים, מסביר שוב - ר׳ צדוק מלובלין - שלפני שבאים לבקש על גאולה עתידית בתפילת שמ"ע ("ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו גאולה שלמה למען שמך ברוך...גואל ישראל"), אנו מתחזקים בגאולה של העבר, גאולת מצרים, בברכה שהיא בלשון עבר:"גאל ישראל", בסמוך לסיום קריאת שמע.
ר׳ צדוק מסביר בספרו "צדקת הצדיק" שהרעיון הוא כמו בנס של אלישע, בו כדי להציף את גרזן הפועלים העניים שנפל למים, היה צריך לזרוק עץ לאותם מים - ואז צף הברזל בדרך נס. ומסביר הרב שיש כאן כעין טענה:
"וכי מה ההבדל בשבילך, רבון העולמים, בין עץ לברזל? הרי אתה כל יכול!" ומכח הטענה הזו, ובאמת מכח האמונה הזו בכל יכולתו של הקב"ה, כביכול הקב"ה "לא יכול" שלא לעשות נס.
כך גם בתפלה ב"סמיכת גאולה לתפילה".
אנו מזכירים את הגאולה של העבר לפני הבקשה על העתיד מתוך הכרזה:
"הרי לפניך אין חילוק בין עבר הווה ועתיד, לכן כמו שגאלת אותנו, כך תגאל אותנו עכשיו ולעתיד."
מכאן, שכדי להגאל באמת, צריך הכנה הכוללת התחזקות באמונה דרך נסים שכבר נעשו.
לכן בשבת שלפני היציאה היה הנס הכרחי, להכניס את ישראל למצב האמוני הראוי, וממילא, תמיד זו דווקא השבת שלפני שתהיה "שבת הגדול".
לא התאריך העברי של י׳ ניסן, וגם לא שבת עצמה שחל בה פסח - אלא דווקא השבת שלפני.
*
אפשר להוסיף עוד ששבת תמיד היא התחזקות בתיקון של הגאולה העתידית, בתוך עצם הגלות עצמה (כי היא "מעין עולם הבא" - בתוך העולם הזה) וזה נותן את הכח להגאל כשיגיע הזמן.
אלא שההכנה צריכה לבוא קודם, ולכן דווקא בשבת שלפני קבלו ישראל "חיזוק מקדים" לגאולתם, וכך גם לדורות.
');){kind=link}