רק במקום אחד בתורה כתובה בפירוש חובת ברכה - "ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
מכאן שברכת המזון, כששבעים אחרי אכילה היא מדאורייתא.
הגמרא במסכת ברכות (דף ל"ה ע"א) מנסה למצוא מקור גם לברכה ראשונה, לפני האכילה, בפסוקי התורה. אולם לאחר פלפול הלכתי כבד, מגיעה למבוי סתום. ואם כן, מהיכן נלמד שצריך לברך?
הגמרא עונה תשובה שבעיניי יש בה גם מן ההומור:סברא היא! אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה!
(אני שומע את זה בניגון של "וכי יעלה אחרת על דעתך?!).
מכל מקום התשובה היא: אין פסוק ללמוד על כך, אלא זה פשוט הגיון, ושכל ישר. שכן אם קבלנו משהו - עלינו להודות. כל אחד אמור להבין את זה.
ונראה לי שהעדר הפסוקים בנושא הוא לימוד בפני עצמו.
ראשית, הרמז כאן הוא שהודיה לנותן צריכה לבוא מבפנים ולא מבחוץ.
ועוד, לעומקם של דברים, אין פסוקים ללמד מכיוון שהעניין עצמו קודם לפסוקים, קודם לעולם עצמו. שכן המציאות עצמה מושתתת על הודאה. וכך הוא המהלך:
הקב"ה ברא את העולם בכלל, ואת הנשמות בפרט, כדי להתחבר אליו. וכמו שאומר הרמח"ל בתחילת המסילה, שלא נבראו הנשמות אלא כדי להתענג על הקב"ה. הקב"ה הוא טוב, ו"מדרך הטוב להיטיב", ולכן ברא את העולם. והטוב האמיתי - זה הוא עצמו. מכאן שטוב אמיתי הוא דביקות בבורא. אלא שכאן יש בעיה. דביקות אמיתית יכולה להתקיים רק כאשר שני הצדדים קרובים מהותית זה לזה. ומכאן אמרו חכמים שצריך "דימוי הצורה ליוצרה".
אלא שאנחנו שונים מהקב"ה מהותית. אנחנו מקבלים, והוא משפיע - משפיע מוחלט, שלא יצוייר בשום אופן שמקבל מזולתו. ואם כן, בעצם קבלת הטוב ממנו, נפרס ביננו ובינו יתברך מסך מבדיל, שפועל בדיוק להפך מאשר המטרה - הדביקות. וזהו מבוי סתום.
אמנם, כמובן שאם המקבל, משלים עם היותו מקבל, ולוקח ככל שיכול, הרי הריחוק בינו לבין המשפיע גדול הרבה יותר, ממי שמרגיש שלא בנוח עם הקבלה הזו. ומי שממש חש במצוקה מהיותו מקבל מתנת חינם, ולא משלים עמה בפועל, יכול להגיע למצב בו אותו "מסך" בין בורא לנברא הולך ונעלם עבורו, ויכול אף להגיע בסוף התהליך, לדביקות הנכספת - בעיצומה של הקבלה עצמה. המצוקה בעת קבלת מתנת חינם, ואי ההשלמה עם קבלה כזו, נקראת - הכרת תודה. אמירת "תודה" היא פעולה המתקנת אצל המקבל את הרע שבקבלה.
יתר על כן, המקבל הופך למשפיע בעצמו, שהרי הוא "נותן תודה". ואם כן זו ממש הדמות הצורה ליוצרה; ולמרות שבמהות לעולם לא יהיה הבורא מקבל, הרי ברצונו וגזרתו הוא נותן לנו להשפיע לו כביכול - עבודה, כדי שנוכל להתקרב אליו. ראשית העבודה ודאי היא התודה.
וכך מ"מקבלים על מנת לקבל" ע"י התודה אנו נהפכים ל"מקבלים על מנת להשפיע".
וכך אנו רואים באמת שהכרת התודה היא מיסודות המציאות עוד לפני היות עולם. ולכן גם הרעיון של "ברכה" צריך לבוא מצד סברא ולא מצד פסוק. כי זה ההגיון עצמו של המציאות!
סברא היא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
רק במקום אחד בתורה כתובה בפירוש חובת ברכה - "ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
מכאן שברכת המזון, כששבעים אחרי אכילה היא מדאורייתא.
הגמרא במסכת ברכות (דף ל"ה ע"א) מנסה למצוא מקור גם לברכה ראשונה, לפני האכילה, בפסוקי התורה. אולם לאחר פלפול הלכתי כבד, מגיעה למבוי סתום. ואם כן, מהיכן נלמד שצריך לברך?
הגמרא עונה תשובה שבעיניי יש בה גם מן ההומור:סברא היא! אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה!
(אני שומע את זה בניגון של "וכי יעלה אחרת על דעתך?!).
מכל מקום התשובה היא: אין פסוק ללמוד על כך, אלא זה פשוט הגיון, ושכל ישר. שכן אם קבלנו משהו - עלינו להודות. כל אחד אמור להבין את זה.
ונראה לי שהעדר הפסוקים בנושא הוא לימוד בפני עצמו.
ראשית, הרמז כאן הוא שהודיה לנותן צריכה לבוא מבפנים ולא מבחוץ.
ועוד, לעומקם של דברים, אין פסוקים ללמד מכיוון שהעניין עצמו קודם לפסוקים, קודם לעולם עצמו. שכן המציאות עצמה מושתתת על הודאה. וכך הוא המהלך:
הקב"ה ברא את העולם בכלל, ואת הנשמות בפרט, כדי להתחבר אליו. וכמו שאומר הרמח"ל בתחילת המסילה, שלא נבראו הנשמות אלא כדי להתענג על הקב"ה. הקב"ה הוא טוב, ו"מדרך הטוב להיטיב", ולכן ברא את העולם. והטוב האמיתי - זה הוא עצמו. מכאן שטוב אמיתי הוא דביקות בבורא. אלא שכאן יש בעיה. דביקות אמיתית יכולה להתקיים רק כאשר שני הצדדים קרובים מהותית זה לזה. ומכאן אמרו חכמים שצריך "דימוי הצורה ליוצרה".
אלא שאנחנו שונים מהקב"ה מהותית. אנחנו מקבלים, והוא משפיע - משפיע מוחלט, שלא יצוייר בשום אופן שמקבל מזולתו. ואם כן, בעצם קבלת הטוב ממנו, נפרס ביננו ובינו יתברך מסך מבדיל, שפועל בדיוק להפך מאשר המטרה - הדביקות. וזהו מבוי סתום.
אמנם, כמובן שאם המקבל, משלים עם היותו מקבל, ולוקח ככל שיכול, הרי הריחוק בינו לבין המשפיע גדול הרבה יותר, ממי שמרגיש שלא בנוח עם הקבלה הזו. ומי שממש חש במצוקה מהיותו מקבל מתנת חינם, ולא משלים עמה בפועל, יכול להגיע למצב בו אותו "מסך" בין בורא לנברא הולך ונעלם עבורו, ויכול אף להגיע בסוף התהליך, לדביקות הנכספת - בעיצומה של הקבלה עצמה. המצוקה בעת קבלת מתנת חינם, ואי ההשלמה עם קבלה כזו, נקראת - הכרת תודה. אמירת "תודה" היא פעולה המתקנת אצל המקבל את הרע שבקבלה.
יתר על כן, המקבל הופך למשפיע בעצמו, שהרי הוא "נותן תודה". ואם כן זו ממש הדמות הצורה ליוצרה; ולמרות שבמהות לעולם לא יהיה הבורא מקבל, הרי ברצונו וגזרתו הוא נותן לנו להשפיע לו כביכול - עבודה, כדי שנוכל להתקרב אליו. ראשית העבודה ודאי היא התודה.
וכך מ"מקבלים על מנת לקבל" ע"י התודה אנו נהפכים ל"מקבלים על מנת להשפיע".
וכך אנו רואים באמת שהכרת התודה היא מיסודות המציאות עוד לפני היות עולם. ולכן גם הרעיון של "ברכה" צריך לבוא מצד סברא ולא מצד פסוק. כי זה ההגיון עצמו של המציאות!
סברא היא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.