מכל מקום הקב"ה מבטיח אוכל:
שליו ומן.
אך על המן, כבר מההתחלה אנו שומעים כי זה עומד להיות נסיון. למעשה נראה (קראו בפסוקים) כי כל ענין הרעב "סודר" ע"י הקב"ה כדי לזמן את ההזדמנות לנסיון החינוכי הזה:
למען אנסנו הילך בתורתי אם לא
והנסיון פשוט:
בימות החול צריך לא להשאיר מן המן, ובשבת צריך לא ללקוט.
ברור שהלימוד שנלמד כאן הוא לא רק לדור המדבר, כי אם לעם ישראל לדורותיו.
שנות המדבר היו רק תרגול והדגמה.
מה שראו בני ישראל במן ארבעים שנה, הוא מה שנכון תמיד:
הפרנסה מן השמים, וכולנו תדיר בנסיון הזה.
האם אנו סומכים על השם שישלח לנו בדיוק כל מה שאנו צריכים יום ביומו, או שאנו עסוקים רוב הזמן בהשתדלויות פרנסה מוגזמות, וצבירת ממונות?
האם אנו מוכנים למעשה הלא רציונלי בעליל של שמירת שבת - והיינו עצירת כל השתדלות - אפילו כזו שהנה סבירה בימי השבוע, כלקיטת מן?
המן מראה לנו בחוש, את השלכות העשיה באמונה, או חלילה בלעדיה:
המנסה לאגור מן מיום ליום זוכה רק לתולעים; מצד שני בכל יום ויום יש די והותר לכל נשמה ונשמה.
המנסה לאגור מן מיום ליום זוכה רק לתולעים; מצד שני בכל יום ויום יש די והותר לכל נשמה ונשמה.
בשבת לעומת זאת, אדרבא, מתקבלת מנה כפולה של מן, והיא איננה מתקלקלת - "נס בתוך נס" - כדי לאפשר שביתה מוחלטת, אפילו מלקיטה, עבור היהודי המאמין.
לעומתו, הבלתי מאמין - זוכה רק לגערות...
לעומתו, הבלתי מאמין - זוכה רק לגערות...
כך אנו צריכים לחיות באמת. ואם נחיה כך, נראה הנהגה שמעל לטבע.
ההשתדלות בפרנסה היא רק "תשלום מס", לקללה שבאה בעקבות חטא:
בזיעת אפיך תאכל לחם.
הפרנסה איננה באה לא בעקבות הזיעה ולא בעקבות ההשתדלות, כי אם מידו יתברך.
זו דרך התורה, ועל זאת נאמר:
לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן
;){kind=link}