פרשת ויחי:
היה ברור ליעקב אע"ה שתיקון העולם תלוי במשפחה הקדושה שהעמיד.לכן משנולדו כל י"ב הבנים הקדושים וזכה לחזור לא"י,לאחר הנצלו בנס מהקונפליקט עם עשו, חשב שהגיע "אל המנוחה והנחלה".
והכוונה העיקרית בכך - שכעת יוכל העולם להגיע לתיקונו הסופו.
אך זו הייתה טעות. כדברי חז"ל חשב לישב בשלוה קפץ עליו שטנו של יוסף.
צרת מכירת יוסף הכניסה אותו לעשרות שנים של אבל וצער.
טרוף טורף יוסף.
מעבר לאבל טבעי על אובדן בנו, ידע יעקב שמשהו בתוכנית הגאולה השתבש. כלשון רש"י: סימן זה היה מסור בידיו מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבניו בחייו מובטח הוא שאינו רואה גיהנם.
אי ראיית גיהנם פירושו - חיים שהשלימו כל תכליתם ללא צורך ב"מקצה שיפורים".
ישירות לעולם "הבא".כי הוא באמת - הגיע ו"בא".
אך לא.
אמנם כשהגיע הסוף הטוב של פרשת האחים, כשכל האחים חזרו - ובאחווה - להתאחד סביב מיטת אביהם, שוב חזר יעקב על אותה טעות.
מכיוון שזכה לראות את הי"ב מאוחדים, חשב שוב שהגיע הזמן.
ביקש לגלות להם את הקץ. כלומר להוציא את הקץ מהסתרו - לגילוי.
כמו שכתוב האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.
אך בהמשך הפסוקים, עושה יעקב תפנית חדה, ובמקום לדבר על העתיד, פשוט - מברך את הבנים.
חז"ל מגלים לנו את אשר אין הכתוב מגלה:
דרמה שלמה שהתרחשה שם שגרמה לתפנית המפתיעה.
ביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו רוח הקודש.
חשב יעקב שהסיבה היא שיש פסול, אחרי הכל, באחד הבנים.
מישהו מהם אינו שלם באמונתו.
פתחו הבנים ואמרו: שמע ישראל הקשב,אבינו יעקב-ישראל. ד׳ אלקינו השם שהוא אלוקינו ד׳ אחד.
כלומר אחד ליבנו לאבינו שבשמים.
יעקב נרגע, כי הבין שיש סיבה אחרת להסתרת הקץ, לכך שעוד לא הגיעה העת לגילוי זה. הוא מבין כי הדרך עוד ארוכה; אך מכל מקום אין זה בגלל פגם באחד הבנים, וברווחה הוא אומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
מכל מקום, שוב טועה יעקב, אך הפעם יש לנו מפתח להבין מה מקור הטעות, ומה באמת נדרש. ולפני התחלת החומש הבא הוא חומש שמות - זה הזמן להבין תובנה זו.
אדה"ר היה יכול להביא את העולם לאחרית הימים במעשהו, מעשה אדם יחיד (תרתי משמע) - אך נכשל.
הוא חטא.
העולמות עברו קריסה ונפילה איומה.
האחדות שהייתה אמורה להתגלות בהם ע"י אדם יחיד, נסתתרה.
אמנם מיד התחיל תהליך של תיקון, שהגיע לשיאו בהישגיהם האישיים של שלושת האבות.
אבל כעת עבודת היחיד לא תהיה מספיקה.
כדי לגלות את האחדות בעולם של פירוד (פירוד שהחמיר מאד אחרי חטא אדה"ר) צריך בחינה שיש בה ריבוי, כיאות לעולם שהוא עולם של ריבוי; בחינה אשר מתוך הריבוי שלה עצמו - מגיעה לאחדות.
במלים אחרות - עם שלם.
רק עם שלם, המגיע לאחדות בין שורותיו, בבחינת "ריבוי מתאחד" יוכל להשלים את המשימה.
ומה שמאחד עם זה, מוציאו ממצב של פירוד וריבוי לאחדות, הוא האמונה בָּאחד וקיום רצונו, דרך קיום תורתו ולימודה.
עכשיו יכול להופיע עם ישראל "על הבמה", בחומש שמות הבא עלינו לטובה.
עכשיו יכולה תורה לרדת לעולם, ועמה התיקון המיוחל.
ההבנה הזו גלומה בהצהרת האמונים של בני יעקב העומדים סביב מיטתו.
י"ב בנים - לב אחד.
אבל זו גם כוונתה של מצוות קריאת שמע שמלווה את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה.
הצהרת אמונים באחדות השם, וממילא באחדות העם.
שמע ישראל השם אלקינו השם אחד
;){kind=link}