שכן כדי להגיע להלקאה בפועל צריך תנאים רבים. ביניהם:
א.שיהיו שם שני עדים כשרים (וחומרות רבות ישנן בענין כשרות העדים).
ב. הם צריכים לראות בעיניהם את עושה העבירה מתכוון בוודאות לבצע את המעשה.
ג.עליהם להתריע בפניו כי הדבר אסור.
ד. עליהם להבהיר לו את העונש הצפוי לו (מלקות) ואחרי כל זאת -
ה. עליו להכריז "ואף על פי כן - אני עושה את המעשה!"
מכל זה נראה שהתורה סומכת יותר על המצפון שלנו מאשר על כח הזרוע שלה.
מכל מקום, האופציה למלקות קיימת, ונלמדת מפרשת השבוע הקודם - פרשת כי תצא.
...והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסיף...(דברים כ"ה א'-ג')
חכמים מלמדים אותנו כי מספר המלקות בפועל, למרות שכתוב שהן לא יותר מארבעים, הרי הן אחד פחות מארבעים: שלושים ותשע מלקות.
בפירושו של המהר"ל על התורה, גור אריה, מביא המהר"ל תחילה שני הסברים באשר למספר המלקות, והפחתת המכה הארבעים למרות שכתובה בתורה - הסברים אשר הוא מביא משם אחרים.
הסבר ראשון למספר ארבעים הוא שהם כנגד "ארבעים יום של יצירת הוולד" הזמן המינימאלי בו ניתן לדבר על התהוות מהות אנושית ברחם האם - בבחינת התמצית המינימאלית האנושית.
אמנם ה"הנחה" של מכה אחת, היא בגלל מידת רחמנותו של הקב"ה כמו שנאמר בפסוק בתהלים: והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. (תהלים ע"ח)
פסוק זה מאד רלוונטי מאחר ובעת הלקאת ל"ט המלקות היו קוראים לפני הנידון את הפסוק הזה עצמו, מכה למלה מכה למלה; ומכיוון שיש בפסוק 13 מלים חוזרים עליו שלוש פעמים להשלמת המספר 39 - שכאמור מסמל את אותם רחמים בעת ההלקאה, כפי שנרמז בפסוק עצמו - ולא יעיר כל חמתו (אלא מעט פחות...)
פירוש שני (משם הרא"ש) גם הוא חוזר על עקרון ארבעים מלקות כנגד ארבעים ימי יצירת הוולד. אולם ההפחתה ל39 היא בגלל ההכרח לחלק לשלוש. שכן מרמזי התורה למדו חכמינו, שהמלקות יתחלקו לשלושה חלקים:שליש מלפנים ושני שלישים מאחור (לפי המהר"ל כי לחטא יש אחיזה חזקה יותר דווקא במקומות שאין בהם הארת פנים, ואינם עיקרו של אדם) ומכיוון שאת המספר שנותנת התורה אי אפשר לחלק לשלוש, חייבים להפחית באחד כדי להגיע לכפולה של שלוש הקרובה ביותר. דבר זה גם מסביר יפה את המחלוקת במסכת מכות בין חכמים לרבי יהודה. רבי יהודה טוען שהמלקות הן ארבעים כפשוטן, אבל גם הוא מודה שלמכה הארבעים חייבים לייחד מקום שאינו מלפנים ולא מאחור, אלא באמצע. כלומר גם אם נאמר ארבעים כפשוטו, נצטרך איכשהו להסתדר עם המכה הארבעים עצמה כדי לא לאבד את החלוקה לשלוש.
אולם בענוותנותו של המהר"ל, רק לבסוף, מביא הוא פירוש משל עצמו, פירוש גאוני, כדרכו.
גם הוא מסכים שארבעים המלקות הם כנגד יצירת הוולד. אולם המהלך הוא כזה: רק ביום הארבעים נכנסת הנשמה, בגוף שהתפתח בשלושים ותשעה ימים הראשונים. חיוב מלקות ארבעים אם כן, לוקח גם את הנשמה בחשבון. אמנם נכון הוא כי החטא בא מצד הגוף, אך בהיות הנשמה קשורה בו, גם היא נפגעת ממעלליו, ומידת הדין מחייבת שתענש. אלא שכאשר מגיע העונש בפועל וממרק את העוון ע"י הסבל (שהרי לעולם אין הקב"ה מעניש כדי לנקום, אלא רק כדי לתקן), דרגה אחר דרגה הגוף נטהר וכשנגמרים 39 הימים, הגוף סיים את טהרתו, ותוצאות החטא נתמרקו מן האדם. לכן אין כבר צורך למכה הארבעים שהיא כנגד הנשמה, כי הנשמה כשהיא לעצמה, היא לעולם טהורה. רק חיבורה עם הגוף, מביא עליה חוב של עונש.
בברכה שמברכים כל בוקר אנו אומרים:
אלקי! נשמה שנתת בי טהורה (היא)
שני פירושים אפשריים לברכה זו. פירוש ראשון הוא שהקב"ה נותן באדם בתחלת חייו נשמה נקיה וטהורה. הוא מוזהר (וזה עיקרה של הברכה - עיינו שם בסידור) שלא להכתים את הנשמה הזו בעוונות במשך חייו, כי הוא עתיד לתת דין וחשבון על כך.
פירוש שני הוא שנתנת בתוכנו נשמה והיא לעולם טהורה. לא משנה מה נעשה בחיינו,הנשמה טהורה ונשארת טהורה. אלא שמטרתנו בחיים להיות מקושרים עם טהרתה של הנשמה, ולא לבגוד בה, בעשיית מעשי חטא.
הפירושים נראים סותרים, שכן לפי הפירוש הראשון, אפשר לקלקל את הנשמה, ואילו לפי השני - לעולם תשאר בטהרתה.
לאור מה שלמדנו לעיל במהר"ל, ניתן ליישב את הסתירה ולומר שכל עוד הנשמה בחיבור עם הגוף, אכן שייך לומר שהיא מוכתמת בעוונותינו - והראיה שחיוב המלקות באופן המקורי הוא ארבעים - כולל חלק הנשמה. אך כל זאת רק מבחינת חיבורה עם הגוף.
אולם בעצם עצמותה, אכן היא טהורה תמיד, ולכן בפועל ההלקאה היא תמיד 39 ולא יותר.
אלול מועיל לכולם!
');){kind=link}