הגיג בפרשת ואתחנן
כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו
(דברים ד ל"ב)
פשוטו של ענין הוא ביטוי התפעלות מפלא בחירת ישראל מכל העמים - שהרי לא נשמע מעולם (ובשום מקום בעולם) דבר שכזה. אולם כדרכם מגלים לנו חז"לנו שיש רבדים נסתרים נוספים לטקסט חוץ מהפשט, והם ודורשים:
מכאן למדנו שגובהו של אדם הראשון היה מן הארץ ועד השמים...שהרי כתוב מיום עשות ד' אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים; נראה שחז"ל שואבים את המדרש מאזכור שלוש הבחינות בפסוק: אדם,ארץ,שמים.
אמנם בהתבוננות יותר מדוקדקת נראה שיש בפסוק ציור הפרוס על שני צירים:
ציר אנכי (אדם על הארץ) וציר אופקי (מקצה השמים ועד קצה השמים) ועל זה אומר רש"י (המביא את המדרש בפירושו על החומש) כי זה אותו שיעור עצמו; שני השיעורים מן הארץ לשמים ומקצה לקצה - זהים. על כך אנו תמהים, שהרי לפי השקפת העולם של חכמי קדם, השמים הם כיפה סביב הארץ השטוחה ובחתך רוחב - השמים הם חצי מעגל שקו הקוטר שלו הוא הארץ (ולא נכנס כעת לשאלת האמיתות המדעית של ציור זה או לשאלת הכרח התאמת הציור לדעה מדעית אמפירית כלשהי). ואם כך יוצא שהמרחק מן הארץ לשמים הוא אורכו של הקו מאמצע הקוטר אל הקשת (רדיוס בלעז...) ואילו המרחק מקצה מזרח לקצה מערב הוא קו הקוטר.והלא הקוטר בדיוק כפול מהמרחק מנקודת אמצע המעגל אל עקומת העיגול!
המהר"ל בפירוש גור אריה (פירושו על פירוש רש"י על התורה) מביא תחלה הסבר גיאומטרי מבריק (שווה הצצה...) אבל אחריו גםהסבר "רוחני" במיטב המסורת המהר"לית, המסבירה את עומק המסרים הגלומים בתוך הסמלים של חז"ל. בהסבר השני הוא תחלה מבאר ש"שמים" פירושו המציאות הרוחנית ה"זכה". ואילו "ארץ" הוא התגלמות הגשמיות ה"עכורה". מה שבין שמים וארץ הנו מה שבין רוחניות לגשמיות. ממילא כשעושים את הדרך משמים לארץ (בציור= מרחק הרדיוס) הרי זה אותו מרחק בין קצה מזרח לקצה מערב. ואם תאמר שזה מרחק כפול (כי זה הקוטר והרי הוא רדיוס כפול 2) אין זו כלל קושיה. שכן אם נכנס מקצה מזרח למרכז - היינו מרוחניות לגשמיות, אם נמשיך הלאה לקצה מערב, בעצם נחזור חזרה בדרך בה הגענו - היינו מגשמיות לרוחניות, והרי אין משמעות לתוספת מרחק זה. אין בזה כל חידוש. כאילו מדדנו מרחק מנקודה א לנקודה ב ושוב מדדנו את המרחק מנקודה ב לנקודה א והרי זה אותו המרחק עצמו - אותו הקטע. וכךהמרחק נשאר אותו מרחק: המרחק שבין רוחניות לגשמיות.
יתכן שהמהר"ל מרמז בהסברו זה על שתי תנועות בנפש בעבודת ה'. מן הארץ לשמים היא התנועה שאנו שואפים לה כל ימי חיינו-לעלות מן הגשמיות אל הרוחניות.
אמנם במציאות אנו עושים תנועה זו במסלול ארוך יותר: מן השמים לארץ וחזרה לשמים;מרוחניות גמורה (נשמה המצויה מעת בריאתה עם הקב"ה בכסא הכבוד) ירידה אל הגשמיות (ירידת הנשמה לעולם הזה) והתכלית - חזרה אל הרוחניות (התכללות בבורא מחדש מתוך העבודה שנעשתה בעוה"ז).אומר המהר"ל ששתי הדרכים - האידיאלית - והמציאותית, שתיהן דרך אחת הן. וגם אםנדמה שהשניה ארוכה יותר באמת המרחק הוא אותו מרחק: מהחומר אל הרוח.
;){kind=link}