אחד מבני החבורה הקדושה בלימודנו בחומש רש"י במשך השבוע, הפנה את תשומת לבי לכך שחצי שבט המנשה מופיע משומקום, הוא לא חלק מפנייתם של בני גד ובני ראובן, ולא חלק מהחוזה שנחתם עמם להכנס לארץ כחלוצי מלחמה לפני שיחזרו להתיישב בעבר הירדן המזרחי בו כה חפצו. חצי השבט פשוט מקבל חלק שם, בסוף הפרשה.
המפתיע מכל הוא שרש"י לא פוצה פה, וכן רוב המפרשים הקלאסיים.
היחיד שאומר משהו הוא הרמב"ן (ומצוטט גם בפירוש הרש"ר הירש).
מחוץ למקראות גדולות, שמעתי שגם "העמק דבר" של הנצי"ב מאריך בזאת - כדאי לעיין.
הרמב"ן, מכל מקום, אומר שלאחר שהוענק האיזור לשני השבטים, ראה משה רבינו שמבחינת אוכלוסין השטח גדול מדי לשני השבטים ולכן הוסיף חלק (לא חצי ממש) משבט מנשה.
לי נראה שהסיבה שבני מנשה לא מופיעים בהקשר לבקשה או לחוזה התנאי הכפול היא בגלל שעיקר הבעיה בהתיישבות בני גד וראובן בעבר הירדן היתה בהתיישבות ללא מלחמה, שכן סיחון ועוג כבר הושמדו. ולעיני העם העומד לצלול לקרבות כיבוש הארץ, הדבר יכול להראות כתירוץ לפחד מפני קרב. ועל זה נוזף בהם משה - מדוע אינם חוששים לפגוע במורל הלאומי לפני מלחמת המצווה?!
ע"י התנאי וההצהרה שלאחר שישכנו את נשותיהם וטפם בעבר הירדן "יחלצו חושים" לפני העם ויהיו ראשונים בקרב, מבטלת את החשש הזה. ואכן מסופר על בני גד וראובן בסוף הפרשה כיצד הם נכנסים לערי סיחון ועוג המובסות, ובונים אותן לצורך ישיבת הטף והנשים.
אך בבני מכיר בן מנשה כתוב אחרת:
וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ
ומתברר מכאן שגם לאחר חיסול סיחון ועוג, עוד נשארו כיסי התנגדות של האמורי, ולמלחמה זו מיד נגשו בני חצי שבט המנשה. ואם כן, גם לעיני העם, לא היה כאן כל חשש שייחשדו בני מנשה בפחדנות. פשוט בגלל שחבל הארץ שהובטח להם - היה עדין שורץ אויבים.
אז בין אם משה תכנן זאת מראש, או בין אם ביקשו זאת בני מנשה והתורה לא ספרה, ובין אם כהרמב"ן זו היתה החלטה של הרגע האחרון, ברור מדוע לא היה כלל עניינם של בני מנשה חלק מעניינם של בני גד ובני ראובן, ולא היה כלל צורך לצרפם לתנאי הכפול, שכנראה הוא היה עיקר הלימוד בפרשה.
כי הם נלחמו מיד!
;){kind=link}