בברכת בלעם נאמר "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", כלומר שהקב"ה לא מקפיד על עוונותיהם של ישראל. אבל בסוף הפרשה, במעשה בנות מואב, ישראל נענשים קשות , ו24000 נופלים במגפה.
אם כך - האם הקב"ה מקפיד, או לא מקפיד?
נראה שצריך לומר שברכת בלעם היא בפנימיות או בעומק, ומה שקרה נוכח מעשה ישראל בשטים הוא רק בחיצוניות או על פני השטח.
המדובר כאן בעצם בסיטואציה של מחנך טוב, שכאשר הנסיבות מצריכות זאת, מראה למתחנך פנים לא מאירות ואף כועסות, בו בזמן שבפנים - הוא תמיד אוהב, מטיב, מרחם ומבין. ממילא גם הענישה אם באה, אינה באה כנקמה אלא כמעשה מתקן - אך ורק לטובת המתחנך.
אין כאן באמת הקפדה אלא רק דאגה.
וכך הקב"ה - אינו רואה פגם מהותי בישראל לעולם, ויודע שכל הנפילות שלהם הן רק הבל ורעות רוח, רק כתמי לכלוך חיצוניים לפנימיות שלהם, הזכה תמיד; אמנם הוא מייסרם כדי להחזירם לפנימיות הזו, אם התרחקו.
ובאמת - יחסית לגודל העוון, אפילו עשרים וארבעה אלף הם רק בגדר "לא הביט און", מצד מה שהיה ראוי להיות עונשם.
גם בינינו לבין עצמנו, בחינוך,בזוגיות, ביחסים בין חברים, עלינו להיות תמיד מחוברים עם אותה ראיה פנימית בתוכנו שרואה רק את הפנימיות בזולתנו - ולא מוצאת שם שום פגם, גם אם במציאות החיצונית יש עליות וירידות, מצבים נעימים או פחות...כל עוד מחוברים לפנימיות שהיא תמיד נקיה, יש תקוה להצליח.
;){kind=link}