סתירה חריפה בתורה בין גרסאות סיפור המרגלים בבמדבר ובדברים:
בשלח לך הקב"ה הוא אשר מצווה לשלוח מרגלים, משה מציית, המרגלים מתגלים כנוכלים של ממש, והעם - נגרר אחריהם.
בפרשת דברים הקב"ה כלל לא מופיע, היוזמה לשלוח מרגלים באה בצורה ברורה מבני ישראל עצמם, למשה זה נראה הגיוני, המרגלים כלל לא מופיעים כאנשים שליליים אלא הם פשוט מדווחים על האמת, והפרשנות השלילית היא פרי טעותם של בני ישראל עצמם.
רש"י פותר את הסתירה ע"י רמז דק ביותר בכתוב: "שלח לך - שלח לדעתך. אני אינני מצווה אותך". בגלל המילה "לך" לומד רש"י שלמשה נמסרה ע"י ה׳ רק האופציה לשלוח, ולא שצווה על כך.
וכעת אפשר להרכיב את שתי הגרסאות ולצאת עם מהלך כזה:
העם החליט שצריך מרגלים. משה אהב את הרעיון, אבל לא היה מוכן לעשות דבר מבלי להמלך בקב"ה. לשאלתו ענה הקב"ה שהוא לא מצווה, אך גם לא אוסר: "שלח לך". המרגלים יצאו לדרך ובנכליהם הסיטו את העם אחריהם, עד שנגררו אחר הפירוש השלילי של הממצאים.
אך למרות שכל זה טוב ויפה, עדין נשארת השאלה: מדוע התורה מתנסחת בצורה כ"כ מטעה, שרק ע"י שתי אותיות: "לך", ורק על דרך רמז, נפתרת הסתירה - בדוחק לא קטן?
למה בשלח לך הקב"ה במרכז, והעם שולי בלבד - נגרר, בשעה שבדברים ה׳ כלל לא מופיע והמרכז - הוא העם?
יסוד מרכזי בתורת המהר"ל הוא שיש הבדל מהותי בין חומש במדבר (וכן השלושה שקדמו לו) לחומש דברים. כי עד "משנה תורה" זו "התורה מצד הנותן", ומשנה תורה עצמו - חומש דברים - הוא "התורה מצד המקבל".
לכן בבמדבר הדגש הוא על הקב"ה, ואילו בדברים - על העם.
אבל יש בכך גם לימוד למעשה:
בני ישראל רצו לבדוק, לנסות את מה שהבטיח ה׳. לכן מיד הקב"ה מעמידם בעצמו בנסיון, בכך שהוא מתיר לשלוח מרגלים, ובכך לבחון את העם עצמו - עפ"י תגובתם לממצאים שיביאו.
מידה כנגד מידה...
והוא פותח לפניהם את הדרך, ללכת בכיוון שהם רוצים, עד כדי כך שזה נראה כאילו הוא מצווה בעצמו לשלוח את המרגלים.
בעצם בפרשת דברים זו בחינת "בדרך שרוצה אדם לילך" - לבדוק ולנסות את ה׳ - ואילו בשלח לך זו בחינת "מוליכים אותו", כאשר רק הסתכלות לעומק יכולה לגלות שזו שליחה "לך", רק לרצונך והוא עצמו אינו מצווה כלל.
כלומר שלפעמים אדם הולך בדרך שהוא רוצה, ונדמה לו שהקב"ה מצווה אותו. אבל באמת הוא רק בודק ומנסה אותו...
;){kind=link}