"שקר החן והבל היופי" הוא פסוק המראה שהיהדות אינה מקדישה חשיבות רבה למראה החיצוני. החיפוש צריך להיות אחר הפנימיות - "אשה יראת ה׳ היא תתהלל".
לכן קשה בפרשתנו שכהן שאינו שלם בגופו, ולא משנה כמה הוא מיומן, יודע את כל ההלכות וכו׳ - הוא פסול, ואף למשך כל חייו, מעבודה במקדש.
גם ההלכה הראשונה בפרשה - איסור להטמא למת, פירושה למעשה שהכהנים מופקעים לחלוטין מאחת המצוות הנשגבות ביותר ביהדות הנקראת "חסד של אמת"- העיסוק בקבורה והלווית המת, להוציא בשבעה קרובים של הכהן. ונראה שהתורה עומדת על כך שהכהנים יהיו קשורים רק עם הצד היפה של החיים - והם לא מתעסקים עם טומאה, עם מוות, והם עצמם צריכים להיות "יפים" בחיצוניותם - ללא כל מום. והאם אין זו "בריחה"?
כדי להבין את כל זה צריך לזכור שהכהנים עובדים במקדש, והמקדש הוא מקום "גילוי שכינה". כלומר, המקדש הוא המקום בו מתגלית המציאות השלמה, המתוקנת, ששייכת באמת לעתיד לבוא. בעצם עצמו של העולם הזה, מתגלית בחינה בה אין מוות, אין מום, ואין קלקול.
אבל הכהנים הם בכל זאת חלק מהעולם הזה. אילו היה מובטח להם שגם כאן בעוה"ז, לפחות כל עוד הם בקשר עם עבודת המקדש, לא יהיה להם שום הסתר פנים, שום מקרה מות, ושום מום בגופם - ניחא. אבל כ"ז לא מובטח להם, כי הם חלק מהעולם. ממילא תוצאת החיבור בין היות הכהנים בני העולם והמקום בו הם משרתים שהוא למעשה חוץ לעולם, היא הנהגה שנראית לנו קצת כ"עצימת עיניים" נוכח כל החסר והמקולקל. הכהנים צריכים להתנתק מכל דבר הקשור למוות או מום, אלא אם כן פגע בהם באופן אישי הסתר פנים שכזה, ואז הם מורחקים מהקודש. במלים אחרות, אנו יוצרים לכהנים סביבה בה הם מחוברים עם היופי המושלם, היופי הקשור למה שעתיד להיות בסוף הכל - למרות שלפעמים הם צריכים "לפרוש מהמשחק".
בעצם, זה שלכהן אסור להטמא למת זה בגלל שלא אמור להיות שם מוות כלל! וזה שכהן בעל מום לא עובד זה בגלל שלא אמורים להיות כלל מומים! כי כל אלה באו בעקבות קלקול חטא אדה"ר. ובעבודת המקדש אנו מציצים למציאות אחרת, מציאות שמעבר.
אמנם, עדיין נשאלת השאלה מה בדבר הדגש של היהדות על הפנימיות, וכיצד ניתן להשלים עם מה שנראה כבריחה מהתמודדות עם החלקים הפחות נעימים של החיים?
למען האמת, עצימת העיניים מראות ברע, היא לא דבר זר ביהדות. כשהמראה הנראה הוא שקרי, הרי דווקא עצימת העיניים היא התקרבות לאמת.
פעמיים ביום אנו נוהגים לכסות את עינינו. כי כשרוצים להתמקד ברעיון של אחדות, והעולם משדר לנו רוב הזמן מסר של ריבוי ופירוד, מסר שבגללו הוא מכונה "עלמא דשקרא", אנחנו חייבים לעצום את עינינו, ודווקא אז אנחנו רואים את האמת. הקלקול שהתחיל את המוות והמומים בעולם סוף סוף היה יסודו בשקר: השקר של הנחש שלכד את האדם; ובמקום ובמעלה בה הכהנים נמצאים, אין מקום לתוצאות השקר הזה. לכן "עצימת העיניים" בהלכות כהנים היא בריחה אל המציאות ולא ממנה.
באמת היופי החיצוני וכל הדגש על החיצוניות שנדרש מהכהנים מגיע ממקום בו התיקון כה גדול, עד שהוא מגיע אפילו לחיצוניות ולחומר. מה שאין כן ברוב ענייני העולם הזה, מציאות מתוקנת ניתן למצוא רק בפנימיות. לכן כשאנחנו בעולם "ההבל" ("הבל הבלים אמר קהלת...") שם החן והיופי הם שקר. לא כן במקום גילוי שכינה, ולא כן במי שזכה לכהונה.
נוסיף ונאמר שאותו מושג יווני "אסתטיקה", המדבר על יופי, בעיקר יופי חיצוני, אם יש לו שורש בקדושה הרי הוא זה: שהוא בבואה של העולם המתוקן בו לא רק הפנים אלא גם החוץ יהיה מתוקן ושלם, וזה לאן שאסתטיקה צריכה להביא אותנו ולהזכיר לנו גם כאן, בעולם שהוא "בדרך".