כמו שכתבתי על "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" - לצורך הבחירה החופשית מוכרח להיות כי יחד עם הגדילה הרוחנית של היהודי, גם יגדל כוחו של יצר הרע. כדי שלא תתבטל הבחירה החופשית. וכאמור, זה מה שעומד מאחורי הפסיחה של גאולת מצרים. שכדי להשתחרר ממצרים לא היה ניתן להגדיל את ישראל הגדלה רוחנית הדרגתית, כי אז השאור שבעיסה הוא יצה"ר, היה גדל "ומתנפח" יחד אתם, והחזקת פרעה "בעורף" ישראל דרך ה"החמץ" לא היתה מרפה מהם. לכן הוריד הקב"ה לישראל במצרים הארה פתאומית של אחרית הימים אשר בה אכן כבר אין בחירה, ובהעדרו המוחלט של "חמץ" נשמטה החזקתו של פרעה ויכולנו להשתחרר. זו בעצם המצה שאנו אוכלים גם היום - לחם נטול שאור וחמץ, וההתנתקות שלנו מכל חמץ - בהשבתת החמץ, וביטולו. כך שאנו סופגים לתוכיותנו לחם תמציתי (=מצה), ומטהרים את סביבתנו מכל מה שנוגד אותו (=חמץ).
אמנם כאן נפתח שער. כי חז"ל אמרו עוד דבר על יצה"ר: "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין". כלומר בעוד שכדי להשתחרר משעבוד מצרים צריך הכנעה, ביטול והשבתה של היצר, מעין העתיד לבוא, ישנה עוד דרך, בה אנחנו מתקנים את היצר, "מוסיפים לו תבלין" ולא דוחים אותו.
זו הדרך האמיתית אל העתיד, וזה התהליך דרכו נגיע באמת לתכלית. כי מיד אחר השחרור ממצרים אנחנו נרתמים למהלך המוביל לגאולה השלמה העתידית. וגאולה זו, היא אך ורק באמצעות התורה.
אבל דרך התורה אינה בדיכוי היצר אלא בתיקונו דווקא, בהעלאתו אל הקודש.
לכן, למרות שעפ"י האריז"ל הארת חג השבועות היא אותה הארה של ליל הסדר, יש כאן הבדל משמעותי והוא משתקף גם בהלכות החג.
בעוד שכמעט כל קורבנות בית המקדש באים עם לחם מצה, לרמז על מצב משולל יצר הרע, בחג השבועות הקרבן הוא חמץ, בקרבן "שתי הלחם".
וכאן הרמז שאפילו היצר, השאור שבעיסה הופך לחלק מן הקודש.
זה גם חג שבניגוד לשאר ימים טובים שהם "חציו לה׳ וחציו לכם", בשבועות אים מחלוקת שצריך "כולו לכם", כלומר לאכול טוב. והכוונה שעם התורה, אפשר את הגשמיות עצמה להעלות.
"וזה כל האדם", קידוש החומר, כי קרבן חג השבועות הוא סיום של תהליך המתחיל בקרבן וספירת העומר. ובניגוד לנקודה ההתחלתית בה הקרבן משעורים שהוא בעיקר מאכל בהמה, קרבן שתי הלחם בסוף התהליך, הוא מאוכלו המובהק של האדם - חיטה. להורות שזה עיקר התיקון העושה אותנו "אדם".
אז המצה מוציאה אותנו לדרך, אבל רק התורה תורה לנו את הדרך איך להגיע לתכלית, ע"י קידוש החומר שהיא מלמדת אותנו במצוותיה.