החמץ זה שעבוד מצרים.
כי דרך החמץ, במהותו הרוחנית, אחז פרעה "בעורף" ישראל והקדושה (פרעה=הערף), וזה היה המיצר בו היו ישראל נתונים. מצרים.
רבותינו הסבירו לנו שהחמץ, "שאור שבעיסה" הוא יצר הרע. זאת אומרת שמה שהחזיק אותנו לכודים במצרים היה מה שמשותף לנו ולכל העמים: יצר הרע והבחירה החופשית. זו אחיזה בעורף, כי העורף ובכלל כל החלק האחורי של האדם, הוא הפחות ראוי, וגם פחות מאפיין ומשמעותי - יחסית לפניו.
מה שהיה צריך כדי לגאול אותנו ממצרים היה הגדלה רוחנית של ישראל, כדי להבדילם מן העמים, ולשולפם גוי מתוך גוי.
אבל ישנה בעיה.
ביצר הרע יש כלל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". פירושו של דבר, שמאחר והבחירה החופשית היא צורך הבריאה, היצר גדל לגמרי במקביל לאדם העולה מבחינה רוחנית. אחרת היתה מתבטלת הבחירה. אם היתה גדילה רוחנית הדרגתית לישראל, השאור, ודרכו - פרעה - היה רק מתחזק עמו. לכן היה כ"כ קשה להשתחרר ממצרים. בעצם בלתי אפשרי.
מה עשה הקב"ה? הוא דילג ופסח על סדר ההדרגה (כמבואר בכתבי האריז"ל) והביא אותנו בעצם ל"סוף הדרך" ששם כבר מתבטלת הבחירה. כי למרות הכלל של "כל הגדול מחברו", כל זה רק - במסגרת מאבקי העוה"ז. אבל בסוף התהליך הרי תנטל הבחירה החופשית ומי שבחר בטוב יקבל את שכרו, שתוסר ממנו סוף סוף הסכנה מפני נפילה בחטא ("ועשיתי את אשר תיראו מלפני" "ונתתי לכם לב בשר").
זו בעצם המצה. מצה מלשון "תמצית". קמח ומים לבד, ללא שאור בעיסה. כלומר, לחם המרמז לביטול הבחירה, למצב בו אין יצר הרע, וישנה רק התמצית האמיתית. כי באמת יצר הרע ביהודי הוא רק תוספת. מעבר לתמצית המהותית. כי האדם במהותו עובד ודבק בה׳. רק חטא אדה"ר גרם לרע שהיה בחוץ (הנחש הידוע) להכנס פנימה, עד כדי שנדמה שזה חלק מאתנו. אבל באמת החטא הוא חיצוני לאדם, ויותר בדיוק לישראל ("ואתם קרויים אדם ולא הם קרויים אדם").
סיכומם של דברים, באכילת מצה נוכל לכוון שני דברים מכל העולה כאן:
זהו לחם המרמז לכך שכל חטאינו לא חלק ממהותנו התמציתית, אלא רק בבחינת סרח עודף, ניפוח ותוספת, חמץ. ולהכיר בכך, פירושו להגאל.
המצה גם מרמזת למציאות של העתיד לבוא הפורצת לעולם הזה, בה אין בחירה חופשית, אלא רק עשיית רצון ה׳ ודבקות בו.
וכשמתגלה העתיד בתוך ההווה, כשמתגלה התמצית של מה זה באמת יהודי, פרעה שומט בעל כורחו את אחיזתו, ואנחנו יוצאים ממצרים לחירות עולם.
פרעה, כאמור, אותיות "העורף" כי הוא אוחז באחורי הקדושה, וככל שהסברנו. ואחור הוא כל אותם המקומות שמחוץ לתשומת הלב שלנו. כל הפינות האפילות שאין העין שולטת. ובבדיקת חמץ אנחנו מביאים את אור הנשמה לכל הפינות הנדחות הללו (נר ה׳ נשמת אדם) עד שלא נשאר מקום לא מושגח, הכל בהארת פנים, פנים ולא אחור, ופרעה נופל.
;){kind=link}