בסוף פרשת שמות כשהמצב על הפנים, הקב"ה מלמד את משה להתאזר בסבלנות. והשיעור הוא שלמרות שלא מבינים איך ולמה, בסוף יהיה טוב.
המלבי"ם בפירושו לאיוב נוקט בעמדה ש"איוב לא היה ולא נברא", אלא הוא היה יציר דמיונו של משה רבינו, שכתב את היצירה הזו (ספר איוב) כדי לנחם את עם ישראל בשעבודם. והרי הם הבינו שהם בבחינת "צדיק ורע לו". וספר זה בא לנחמם שגם אם לא הם מבינים, והשאלות לגמרי "במקום", בסוף יהיה טוב.
לכאורה הדברים נכתבו בין פרשת שמות ופרשת וארא.