אומר הזוהר הקדוש שהקב"ה "סובב כל עלמין וגו כל עלמין", כלומר הוא סובב ומקיף את כל העולמות וגם נמצא בפנימיות הכל. קיצור, אין מקום פנוי ממנו כלל.
שני רגלים יש לנו כדי להפנים את האמונה הזו: פסח וסוכות.
בפסח אנחנו אוכלים מצה, מכניסים לתוכיותנו את מה שנקרא "נהמא דאסוותא" לחם הרפואה או לחם האמונה. לקיים "גו כל עלמין".
בסוכות אנחנו משלימים את החלק השני. אנחנו מקיפים את עצמנו במצוות תרתי משמע. נכנסים לתוך מרחב של מצוה וכל מרחב עניינו במספר שבע.
שבעה ענני כבוד, כנגד שבעת ימי סוכות, כנגד שבעה כיוונים שיש במרחב: דרום, צפון, מזרח, מערב, מעלה, מטה ונקודת המוקד, המרכז, ממנו יוצאות הרוחות. אלה הם גם בדיוק כיווני נענועי הלולב ומיניו, שהם עצמם שבעה: שתי ערבות, שלושה הדסים, לולב ואתרוג. הכל ל"תיקון המרחב" בו אנו נמצאים, להיותנו מוקפים בקדושה. לקיים סובב כל עלמין.
והעניין שאנחנו צריכים להפנים, העבודה שמוטלת עלינו, היא תמיד להיות "בפנים". המון פעמים גם כשאנחנו "בפנים", אנחנו באמת "בחוץ". מכירים? בקדושה, בתפלה - בפרט. כאן ההזדמנות לעבוד על זה.
ולכן אנחנו מחמירים בסוכה יותר מבבית הקבע, (כבמאמר הקודם) כדי ללמוד לימוד לשאר השנה.
[בשני הרגלים, פסח וסוכות, הלימוד הוא באמת "דרך הרגליים". יתכן שהחג השלישי, חג מתן תורה-שבועות, מחבר בין שתי הבחינות, או שהוא כולל את שתיהן דרך הבנת ה"ראש" והשכל - התורה.]
;){kind=link}