המלך הגיע ואנחנו שמחים. קצת קשה, עם המצב הנוכחי שלנו. באמת בזמן נחמיה רצו לבכות אבל אמר להם נחמיה:"לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי חדות ה׳ היא מעוזכם." מכאן למדו שר"ה הוא חג ולא צום. אבל זה עדין משונה, ושני ימי ר"ה באמת יוצאי דופן בכל המהלך שהתחיל באלול דרך עשי"ת ומסתיים ביוה"כ. לכל אורך הדרך יש ווידויים, י"ג מידות, נפילת אפיים וסליחות, ואילו שני ימי ר"ה - חג, ללא כל אותם סממני תחנון. הסבירו לנו רבותינו שאנו שמחים כי אנחנו בטוחים כי נצא זכאים בדין. מוכרחים לומר שאנו זכאים בדין לא מצד כל אחד ואחד מאתנו, כי מי יכול לעמוד בדינו של הקב"ה מצד עצמו; אלא וודאי שהבטחון הזה הוא מתוך היותנו חלק מכלל ישראל. אבל עדיין נשאלת השאלה למה אנחנו לא שמחים לכל אורך הדרך? מאלול עד יוה"כ? למה עניין כלל ישראל מתבלט דווקא בימי ר"ה? נראה שהתשובה היא שיום ר"ה הוא יום בריאת האדם, ולכן זה יום בו כל האנושות נידונה. זה גם היום בו אדה"ר חטא, ולכן יש בהחלט על מה לדון...אלא שתפקיד ישראל באנושות אחר. ע"י תורה ומצוות, ע"י התשובה שלנו, אנחנו מתקנים את קלקול חטאו של אדה"ר. ולכן מצד הכלל, כלל ישראל - אנחנו בטוחים שנצא זכאים. אמנם בר"ה זה רק היכר. אנחנו רק בטוחים - מצד העבודה שלנו. אבל מיד אח"כ (ובאלול שלפני כן) העבודה חוזרת להיות "עבודה עצמית" ולכן אין כאן יותר שמחה, והווידוים חוזרים. אמנם בסוף התהליך שבה אותה בחינה ועולה - ביתר שאת. בשיאה של עבודת יוה"כ נכנס אדם יחיד, טהור, לבית קוה"ק ועל כתפיו גורל כל העולם כולו. ממש כמו אדה"ר לפני החטא. והוא מתקן ולא מקלקל. אמנם כל כוחו של כה"ג במקום ההוא הוא ע"י עבודתם הסימולטנית של ישראל לכל אורך התקופה וביום הכיפורים עצמו, מתוך זה שכל אחד ואחד מהם רואה את עצמו כאילו כל גורל העולם לזכות או לחובה מוטל עליו. וכך בכל שנה ושנה, נתקן חטא אדה"ר, בבחינה השייכת לאותה שנה - עד הגאולה הסופית.
וכך אמרו חז"ל ששופר נידון כעבודת לפני ולפנים, כי שניהם מרמזים אל תפקיד ישראל בתיקון חטא אדה"ר - ע"י תשובתם.
נכון, עשי"ת היא זמן של תשובה של כל אחד ואחד, אבל אנחנו צריכים לזכור שאת הכל אנו עושים כחלק מעם, וכחלק מתהליך קוסמי של תיקון חטא אדה"ר המוטל על העם הזה.
את זה נוכל לכוון בשמחת ראש השנה.
אשרנו מה טוב חלקנו.
;){kind=link}