אחרי שבת שובה
הקשר בין שבת לתשובה כמעט טריוויאלי. השורשים של המלים כמעט זהים:ש.ו.ב. ו:ש.ב.ת.
אבל מה עומד מאחורי הדמיון הזה?
במעשה בראשית זינקה הבריאה מתוך הבורא בשעטה קדימה בלי מבט אחד אחורה. יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום. אבל ביום הששי נגמרה המלאכה וכאן חלה עצירה. עצירה לצורך התבוננות. "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". שמעתי כבר לפני הרבה שנים, ומאד אהבתי, מהר׳ דוד בן עזרא שליט"א ש"ויכולו" הוא מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי", מלשון געגוע וכיסוף. וכך הבריאה כשהיא נשלמת, מיד מתחילה להתגעגע ולכסוף אל המקור ממנו יצאה. הענפים שואפים להכלל בשורשם. זו ה"תשובה" של שבת. ובעצם כל דבר בעולם מרגיש נחת בחזרה אל השורש ובהתחברות מחדש עם המקור, והדוגמאות לכך רבות מאד במציאות.
נמצא שהשבת לומדת מהתשובה, כי השבת היא עצירה לצורך התבוננות על "מאין באת" והרי זו כמו תשובה.
וגם התשובה לומדת מן השבת, שכן כמו שבשבת העצירה היא מנוחה, ונחת, ועונג, בהתחברות עם המקור, גם התשובה היא מנוחה לנשמה. ההתרחקות מהבורא רעה לנשמה והיא סובלת ממנה. וכשהיא מתקרבת בחזרה - נחת הוא לה. כמו שבת. תשובה היא "שבת מנוחה" לנשמה.
אמנם נשאלת השאלה אם כ"כ טוב אז למה כ"כ לא טוב? למה תשובה הוא תהליך כ"כ כואב, מלא יסורי מצפון, אשמה, שבירת שינה כדי להשכים לסליחות, צום, קול זעקה ובכי?
אלא שהנקודה היא, שהנשמה היא פנימית, ואנחנו - חיים בחיצוניות. כ"כ בחיצוניות- שאנחנו כבר לא שומעים את הנשמה ואת סבלה. ולכן צריך להבקיע דרך אל הפנימיות. וכאן הכאב.
אני חושב, במאמר מוסגר, שמי שהצליח אי פעם, ולפחות בבחינה מסויימת, לעשות את הדבר הזה, לדלג על המסוכה ולעשות תשובה, להגיע ל"צד השני", אכן מכיר את ההרגשה ה"שבתית" הזו של מנוחת הנשמה. מין רוגע ונקיון שכזה, שאי אפשר לדמיין לפני שעושים את זה...
עוד חשבתי, עת פיצחתי ביום ששי פניונס (צנוברים בירושלמית) לכבוד הרוטב פסטו השגעוני שלנו, שההכאה על החזה, מעל ללב, היא בדיוק מענין זה - לבקוע אט אט, בנקישות מדודות, את הקליפה, ולהגיע פנימה לנשמה, לשבת קודש שיש לנו בפנים.
קול דודי דופק.
אאוצ׳.
כדי שנפתח לפניו את לבנו.
;){kind=link}