הקב"ה אומר למשה ולאהרן: "וידבר יהוה אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם".
השנים מצייתים:
"ויקח משה את המטה מלפני יהוה כאשר צוהו ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע".
אבל כאן מרע"ה מפתיע ופונה לכוון אחר:
"ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים".
לכאורה אהרן לא שותף כלל ל"חטא".
אולם מיד בא העונש, ואהרן נכלל בתוכו.
"ויאמר יהוה אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יהוה ויקדש בם."
הבאתי את הפסוקים כמעט במלואם.
והעניין לא ברור. במה בדיוק אשם אהרן?
המדרש מביא את השאלה הזו עצמה, ובצורה חריפה מאד. הוא משתמש בקהלת (וזה כבר אומר משהו...):
"יען לא האמנתם בי וגו' זה שאמר הכתוב (קהלת ח): "יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל." [כלומר שיש דברים לא מובנים בהנהגת העולם כגון צדיק ורע לו וכ׳ו] את מוצא כשקלל את הנחש ואמר לו: ארור אתה וגו' לא הניחו לטעון כלום.[עיינו שם בפסוקים ותראו אכן שכשבא הקב"ה לחקור את פרשת חטא אותה אכילה, הוא שואל את האדם לפשר מעשיו. הלה מאשים את אשתו. הוא שואל אותה, והיא מאשימה את הנחש. אבל את הנחש הוא לא שואל. הוא מעניש מיד.] שהיה לנחש לומר לפני הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת לאדם לא תאכל ואני אמרתי לו אכול. מה אתה מקללני?[בעצם אני לא ראוי לעונש. הרי ׳דברי הרב ודברי התלמיד למי שומעים?׳אני אמרתי משהו, ואני "תלמיד" ואתה "הרב" אמרת משהו. אם אדם הקשיב דווקא לי - זו בעיה שלו!] לא הניחו לטעון כלום.
ואהרן היה לו לומר: לא עברתי על דבריך למה אני מת?[שהרי אהרן לא עשה דבר, וכאמור אף החל לקיים את ציוויו של ה׳ כלשונו, ובכ"ז נענש ובצורה מיידית, לפני שהספיק לומר משהו; בפסוקים שלנו ממש כמו בפסוקים של חטא הקדמון]" והרי המדרש כדברנו!
"קצת" מוזר שעפ"י המדרש יוצא שיש כאן שנים שהם בבחינת
"צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים", והם אהרן ונחש. ואיך המדרש מאכסנם "בכפיפה אחת"?!
אבל נניח זאת לעיונכם ואשמח לשמוע תובנות...
מכל מקום יש כאן שאלה מזדעקת ועולה השמימה:
על מה נענש אהרן הצדיק?
כדי להבין את הדבר צריך לדמיין מה היה קורה אילו נתנה הרשות לנחש, ולהבדיל לאהרן - לדבר להגנתם.
נתחיל במיודענו הנחש ימ"ש, ונאמר שאם היתה טענתו "הצודקת" נטענת, הרי שכל האחריות היתה נופלת על אדם וחוה. הרי ישנה בחירה חופשית, והם בחרו ברע, להקשיב ליציר נברא במקום להקשיב לבורא ב"ה. ממילא לנחש בעצם לא מגיע כלום. כי הוא רק אמצעי.
אבל הקב"ה לא רוצה שכך יצטיירו הדברים. כי הם באמת לא כך.
לא כל האחריות על אדם וחוה, משום שהבחירה באמת איננה חופשית לגמרי. ממילא גם היצר - הוא הנחש - "אשם" חלקית בחטא, כלומר שיש כאן גם גזרה אלקית הקשורה ל"הכל צפוי" של הקב"ה ולא רק ל"הרשות נתונה" שלו. וענישת הנחש (בלי הרבה פרוצדורות) מרמזת לביטול היצר, לאחר שיסיים את תפקידו בעולם. שכן גם הבחירה החופשית לא תהיה איתנו לעולם. כי כל עניינה הוא דווקא בפרוזדור שנקרא העוה"ז, אבל בעוה"ב - נוכל סוף סוף לנוח.
עד כאן בענייני נחשים.
ומכאן לאהרן:
גם כאן נשאל - מה היה קורה אילו אהרן היה טוען את טענתו הצודקת? ונראה שאז לא היינו מבינים שיש כאן גזרה. כי מכח הטענה אולי באמת אהרן היה ניצל ומשה היה נענש. לבדו.
אבל עכשיו שלא ניתן לאהרן לטעון את טענתו, בעל כרחך אנו מבינים שכנראה יש כאן ענין אחר, גזרה מאת הקב"ה. שניהם - גם משה וגם אהרן אינם יכולים להכנס לארץ. אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים הכל. אנו מבינים שאנו רואים רק חלק מהתמונה - רק מה שגלוי לעינינו. ובאמת המדרש הקודם וגם אלה שאחריו, יותר מרומזים, שאי כניסתם של משה ואהרן קשורה לגזרה שנגזרה ולא לחטא מי מריבה כפי שמופיע בגלוי, עיינו בפנים.
למעשה מחטא המרגלים נגזר כבר שהשניים לא יכנסו לארץ והסיבות עמוקות.
ושוב אנו רואים כמה מרכזי בפרשתנו עניין החוקה - הגזרה האלקית שאיננו מסוגלים להבין, ואשר היא ורק היא תוביל לטובה האמיתית.
;){kind=link}