התופעה המבורכת של חזרה בתשובה, ההולכת ומתעצמת בעיקר בשנים האחרונות יוצרת מציאות מורכבת ביחס ללימוד.
מסות שלמות של חוזרים בתשובה שמעולם לא הורגלו בלימוד, מוצאים את עצמם מול הגמרא, מול העולם הלמדני, כשהם מתקשים מאד. זה מה שאומרים להם שצריך ללמוד, זהו "לימוד תורה" הנדרש מכל יהודי, והם חסומים מפניו.
לא זו בלבד אלא הם גם רואים את ה"ותיקים", אלה שגדלו בתוך למדנות מגיל אפס, שוחים בחומר, "מחזיקים סוגיות בראש", שמות אמוראים ותנאים (אני זוכר כמה היה לי קשה בהתחלה לזכור מי אמר מה...) ומרגישים קנאה, תסכול, והגרוע מכל - נחיתות.
קולות שאני שומע היום אומרים:
"זה לא נורא. התורה ממילא מתחדשת. היום כבר צריך משהו אחר."
הבעל תשובה הוא סטטוס חדש בעולם התורה, ו"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".
ה"קולות" אומרים שתמיד תהיה למדנות, ושיטת הלימוד הישנה (גמרא, משנה, דברי חז"ל) תמצא לה תמיד "קליינטים" מהדור הישן.
אבל זה כבר לא עיקר העניין.
התכלית הרי היא קרבת ה׳, ולכן ספרים הפותחים את הלב ומקרבים, אמירת תהלים וכדמ׳ הם העיקר בדור שלנו, דור שלפני הגאולה.
התמונה החסידית של היהודי הפשוט שמעלה בתפילתו או בשריקת משרוקיתו את התפילות של כולם, כי הוא באמת "מחובר" אל ה׳ באמונה פשוטה, מסייעת לגישה הזו.
מושגים כמו "תורתו של משיח" מסייעים גם הם.
כאילו תהיה תורה אחרת בגאולה.
ואני מצטעק.
לא רק בגלל שגדולי החסידות היו למדנים ענקיים (ע"ע "חידושי הרי"מ מגור" שאינו אלא בעל ה"שפת אמת" בכבודו ובעצמו, והוא ספר "ישיבתי" קלאסי) ולא רק בגלל שהם עצמם חינכו והטיפו ללימוד דברי חז"ל וקביעת עתים ללימוד "אמיתי" של גמרא תוספות וראשונים. לא רק בגלל שדבריהם מבוססים על גמרות משניות ודברי חז"ל.
לא רק בגלל שר׳ צדוק הכהן מלובלין זיע"א אומר לכל אורך "צדקת הצדיק" שלו שהגאולה תבוא בהכרח ע"י התחדשות בדברי תורה שבע"פ.
אני זועק כי אני יודע איזה הפסד הוא להסתפק רק בספרי אחרוני אחרונים, ולעזוב את דברי חכמים במקורם - במשנה, הגמרא, והמדרש - אשר הם "דברי אלקים חיים".
וככל שמלמדנו המהר"ל מפראג בכל פינה של דבריו.
אכן ניסיתי ואני מנסה, במיוחד החל מהשנה הזו, להראות את עומקם של דברי חכמים במדרשים על פרשות השבוע.
בשבוע שעבר הראיתי איך מדרש המורכב מארבע "שיטות" אינו אלא "הצפנה" של שם הוי׳ ב"ה כי הוא כולל מציאות שלמה.
ואני מקווה להמשיך בע"ה.
נכון.
התורה צריכה להתחדש, אבל לא בזניחת הגמרא חלילה, אלא בהתחדשות בלימוד עצמו.
נכון. אין כבר מקום (לפחות לא עיקרי) ללימוד "יבש", שאפילו לא מנסה לחבר את לומדיו אל האלוקות.
אבל הלחם הוא התלמוד.
שאר הספרים הם בבחינת "קצפת", והם הכרחיים, אך במינון הנכון.
וייתכן שבאופן זמני, בפרט למי שרק התחיל, הם צריכים באמת להוות את "עיקר התפריט" - כדי "להשלים סוכרים".
אבל לא נהפוך את הבדיעבד ללכתחלה!
"אם בחוקותי תלכו", אומר רש"י הרי קיום המצוות כבר רמוז בהמשך :"ואת מצוותי תשמרו".
אם כן, מה פירוש "ללכת" בחוקות ה׳?
אומר רש"י - "שתהיו עמלים בתורה".
הוא מדבר על תורה שנקנית מתוך עמל.
בבחינת "ואדם לעמל יולד".
ולא רק לימוד דברים המשובבים את הנפש.
נראה ברור שכאן הכוונה לגמרא. ועלינו לקבל באהבה את הקושי והעמל שיש בהתקרבות אליה, בהבנת הנאמר, בפיצוח הקושיות, ובפיצוח הקליפה שבתוכה נתון מאור התורה, שהוא אותה הקרבה אל הקב"ה שכולנו מחפשים.
גם אם אנחנו לא מרגישים את זה, התיקון שאנו עושים בלימוד דיני התורה הוא עצום.
והדברים מבוססים על אינספור ראיות מחז"ל, וגם מגדולי ישראל בכל הזמנים - מתנגדים וחסידים כאחד.
וזה לא צריך להיות נוגד את השאיפה, אשר גם היא מוצדקת - ובפרט בדור שלנו - שכל לימוד יהיה גם "מחבר".
אבל ההתחברות לא יכולה להוות תנאי.
והרי זה ממש כמו הקדמת "נשמע" ל"נעשה", ח"ו.
קצת עצוב לי לשמוע את עצמי מדבר עכשיו בשבח דברי חכמים, ובגנות רעיונות שדברי חכמים הם כבר רק נחלת העבר.
שהרי טענות כאלה כבר הועלו בעבר; רק שאז היתה בצד השני של המתרס תנועת ההשכלה, שאיימה להשכיח את כל התורה שבע"פ, או בתקופה יותר עתיקה הקראות והצדוקיות, או בתקופה מאוחרת - הרפורמה.
והנה עכשיו בד השני - נמצאת תנועת ההחזרה בתשובה!