אפרופו "כי ימוך אחיך עמך" של פרשתנו מביא המדרש ארבעה דרושים ("שיטות") בנוגע למתן צדקה לעניים.
הראשון הוא לימוד מאברהם אע"ה.
אם אברהם גמל חסד למי שלא היה צריך לחסד (המלאכים) ובכל זאת קיבל שכר עצום (הקב"ה זן את צאצאיו, בני ישראל במדבר) כל שכן שמי שמפרנס את העני הצריך לחסד הזה, שייגמל בשכר גדול.
הלימוד השני מעמון ומואב.
אם עמון ומואב לא עשו חסד עם ישראל למרות שלא היו צריכים לחסד (כי הקב"ה זן ופרנס אותם במדבר) ובכל זאת קבלו עונש עצום ("לא יבוא בקהל ה׳") קל וחומר למי שלא גומל את מי שצריך, שיענש עונש עצום.
לימוד שלישי מיתרו ומשה:
אם יתרו גמל חסד למרע"ה ולמרות שהיה חייב לו (כי הציל את בנותיו) נגמל בשכר גדול (ששאול הזהיר את הקיני, צאצאי יתרו, לפרוש מתוך עמלק לפני שהתקיפם) כל שכן שמי שעושה חסד עם מי שלא התחייב לו טובה שייגמל בשכר גדול.
הלימוד הרביעי מרות ובועז:
רות היתה נצרכת ובועז גמל עמה חסד, כפי שראוי.
עד כאן עיקר המדרש.
נראה שיש כאן כמה עניינים הקשורים למתן לעניים והמדרש מכסה אותם מכל הזוויות:
א.השכר לעושי צדקה.
ב.העונש למי שלא עושה צדקה.
ג.נצרכות העני לנותן הצדקה.
ד.אי נצרכות נותן הצדקה לעני.
המדרש הראשון מחזק ע"י קל וחומר את ענין השכר לנותן לנצרך. (א׳ וג׳)
המדרש השני מחזק ע"י קל וחומר את חומרת העונש על מי שלא נותן לנצרך (ב׳ וג׳).
המדרש השלישי מחזק בק"ו את חשיבות המתן לעני, למרות שלא חייבים לו דבר (ד׳).
אמנם המדרש הרביעי אינו מחזק דבר ואין בו קל וחומר.
והסיבה היא פשוטה: שלושת המדרשים שלפניו, כל כולם היו מכוונים להעמדת הדמות של העני הנצרך שאינו יכול לדרוש דבר, וחשיבות הנתינה לו מתוך תמריץ השכר ואזהרת העונש.
וזה מה שבועז היה ועשה כלפי רות.
לכן אין כאן מקום ללימוד נוסף - כי זו תכלית הלימוד!
אבל צריך עדיין להתבונן - מדוע היה צריך באמת את החלק הרביעי.
הרי אם כל העניין כאן היה רק ללמד כמה חשוב לתת צדקה, היו מספיקים השלושה הראשונים.
וצריך לומר שיש כאן מבנה, שלצורך השלמתו, היה צריך גם את המדרש הרביעי.
כאן המבנה הוא 3 פלוס 1 והוא מבנה משמעותי מאד בחז"ל.
זו הויה שלמה.
מן הסתם עומד מאחוריה (כמו מאחורי כל מדרש) הפסוק "עולם חסד יבנה".
אם העולם מושתת על חסד, על המדרש בנוגע לצדקה להיות הויה שלמה.
ואנו נרמזים כאן איך עמוד החסד מעמיד בפועל את העולם.
ונראה שהמבנה הוא כזה:
ידוע שהקב"ה מנהיג את העולם באופן כללי בשלוש מידות - חד"ר: חסד, דין ורחמים.
כנגד "הגדול הגבור והנורא", וכנגד אברהם יצחק ויעקב, והם ימין שמאל ואמצע.
המדרש הראשון, על אברהם, מדבר על השפעה בלי גבול, שהיא באמת עניין מידת החסד. השפעה מבלי להתייחס לזכאות המקבל לקבל.
עד כדי כך שאברהם משפיע למלאכים, שאינם צריכים כלל לאכילה ושתיה - מרב חפצו לתת.
זה חסד.
המדרש השני מדבר על ההפך הגמור: עמון ומואב שמונעים חסד, שמצמצמים וחונקים את השפע, והם גם נענשים בנטילת השפע מהם, בכך שמנותקים מהאומה הקדושה.
זה דין.
המדרש השלישי כמו הראשון עוסק גם הוא בהשפעה, אבל יש יותר התייחסות למקבל השפע מאשר במידת החסד.
כי הוא מתייחס למידת הזכאות לקבלת השפע, כמו יתרו שהיטיב עם משה, אבל באמת היה זכאי לטובה ממנו.
ולכן - זה רחמים; מזיגה של חסד עם דין השייכת לקו האמצע, ונוטה לצד ימין.
אבל ישנה גם מידה רביעית משלימה, שאין לה מעצמה כלום, אלא היא המקבלת מהמידות שלפניה.
אפשר לומר שהיא העולם עצמו, או שורש העולם, שורש המקבלים.
היא מכונה "כל" כי היא כוללת כל מה שלפניה.
רמזו לכך רז"ל במדרשם ש"בת היתה לאברהם ושמה ׳בכל׳", ולמעשה כל אחד מהאבות היתה לו בחינה דומה של "בת" או כלי קיבול, למידה הפרטית שלו, בסוד "בכל מכל כל" של ברכת המזון:
בכל- לאברהם.
מכל- ליצחק.
כל- ליעקב.
הבחינה הזו, הרביעית, נקראת גם "מלכות" והיא "הרגל הרביעית במרכבה", וכנגדה הבחינה הרביעית גם במדרש, שבה מופיעה רות המואביה, "אם המלכות".
יוצא לפי זה שכל הלימודים בקל וחומר רק באים "לבנות את קומת המלכות", בכך שהם מגדירים בדיוק את מעמדה של רות (נצרכת ושאיננו חייבים לה) ואת עמדתנו כלפיה (צריכים להשפיע לה מצד השכר והעונש).
וזה מה שאנחנו ב א מ ת עושים כשאנחנו נותנים צדקה לעני.
בונים את המלכות.
מקרבים את הגאולה.
נסיים בציטוט מסוף המדרש עצמו, ואני חושב שהדברים ידברו בעצמם, בנוגע לכך שכביכול יוצא שאנחנו "לא חייבים כלום לעני" עפ"י, פשט המדרש:
"תני ר' יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית שכן רות אומרת לנעמי (רות ב, יט) "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז" אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו אמרה לה הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי."
ודי למבין...
;){kind=link}