במדרש רבה על פרשתנו, בעניין קדושת ישראל מופיעים שני משלים:
משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים מהם נזירים ומהם שיכורים. לעת ערב בא ליתן שכרם. נתן לשיכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד. אמרו לו [הנזירים] אדונינו המלך לא כולנו שמרנו כאחד? מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד? אמר להם המלך אלו שיכורים הן, ודרכן לשתות יין ולפיכך אני נותן לאלו ב' חלקים ולכם חלק אחד. כך העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם - קדושה אחת שנאמר (דניאל ג, יד): "וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא" אבל התחתונים לפי שיצר הרע שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו.זהו שכתוב: "דבר אל כל עדת בני ישראל" וכתיב "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם והייתם קדושים".
הרעיון הוא, כמובן, שהשכר הוא לפי המאמץ.
ולכן, מי שצריך להלחם ביצר הרע, מקבל שכר כפול ממי שלא.
הדבר רמוז בפרשתנו בהופעה כפולה של שורש ק.ד.ש. בשני מקומות: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם...והייתם קדושים", לעומת הופעה אחת אצל המלאכים בפסוק מדניאל "ומאמר קדישין שאילתא".
נעבור למשל השני.
ר' אבין אמר משל אחר: משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך. מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו. כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות. מה הקדוש ברוך הוא עושה? נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. זהו שנאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו" "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם והייתם קדושים".
כאן המדרש בעצם מבאר פסוק נסתר מישעיהו, שאינו מובא כאן כלל: "קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו" המרמז על שלוש בחינות של קדושת ה׳. שלוש הקדושות כאן מדומות לשלושה כתרים, אשר אותם מחליט הקב"ה לחלוק איתנו, כדי לא להביא לאכזבה למכתירים אותו - המלאכים בפסוק הנסתר האמור.
שכן מלך אינו יכול ללבוש שלושה כתרים בבת אחת!
ומאחר והוא ית׳ אחד בתכלית האחדות, אנחנו - עמו, "בניו" - לוקחים על עצמנו את המשימה לגלותו בתוך עולם הריבוי.
זה הרמז בלקיחת הבנים שני כתרים מכתריו, לרמז על גילוי הקדושה בתוך הריבוי, ואילו הוא לוקח דווקא כתר אחד לעצמו, לרמז על האחדות עצמה.
אלא שלצורך כך, מתוך פרשת קדושים, יש לצרף למדרש עוד פסוק העוסק בקדושה שלא נזכר עד כה, והוא מתחילת הפרשה: "קדושים תהיו".
עד כאן פשט הדרש...
אלא שצריך להתבונן על הפתעה אחת בטקסט המדרש הראשון ודיוק לשוני בשני, היוצרים קשר של הדרגה בין שני המדרשים המשלימים.
בהסתכלות מקרוב, נבחין בחוסר התאמה בין המשל לנמשל במשל הראשון.
במשל, המלך נותן מה שנראה כשכר על עבודת השמירה - חלק אחד לנזירים ושני חלקים לשיכורים.
אולם בהסבר הנמשל נראה שמדובר כאן על סיוע שנותן הקב"ה כדי לעמוד במשימות - חלק אחד למלאכים נטולי היצר, ושני חלקים לנו - בגלל היצר הרע שבקרבנו.
ונראה לומר שהמדרש נוגע כאן בסוגיה העתיקה של ביטול הבחירה.
וכמו שאמרו חז"ל: "שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה".
כלומר, השכר על עבודת ה׳ הוא סיעתא דשמיא בעבודת ה׳ מכאן ואילך, ופירושו של דבר - עזרה נגד היצר הרע וצמצום האפשרות לבחור ברע.
וגם לאידך גיסא - שכר עבירה עברה; הבוחר ברע רק מצמצם את אפשרותו לבחור במשהו אחר מאשר רע.
עד כדי כך, שאמרו למשל על העבירה החמורה של המחטיא את הרבים - ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
ואם כן, אין זו חוסר התאמה בין המשל לנמשל: השכר הוא באמת מנה של "אנרגיה" וסיוע מהקב"ה - כדי להיות יכולים לעבוד אותו עוד יותר טוב.
כך גם אומר רבינו יונה בספרו "שערי תשובה" שכאשר הקב"ה רואה את השתדלות הבעל תשובה להשתפר במסגרת יכולותיו וטבעו, הוא נותן לו מנה אחת אפיים של סיעתא דשמיא להצליח גם במה שהוא מעבר לטבע.
עפ"י זה נבין גם את המשל השני, בבחינת "האמרה" של אותו העניין:
הפעלים בלשון ב"קדושים תהיו" "והתקדישתם" "והייתם קדושים" אינם פעלים בצורת צווי החלטי בלשון הקודש.
אלא הם משתמעים גם כציון עובדה עתידית.
כמו אותה שגיאה נפוצה בלשון העמך: "תהיה רציני!"
שהרי אם רוצים לצוות באמת על מישהו להתרצן, צריך להשתמש בצורת הציווי: "היה רציני!" (ואף אחד כמובן לא עושה את זה...)
כך גם "קדושים תהיו" וגם שתי "הקדושות" האחרות הן לא ממש ציווי - אלא יותר ציון עובדה.
אנחנו נהיה קדושים.
כמו: "ברוכים תהיו"=אתם תהיו ברוכים.
כי הבחירה היא לא מלאה.
ובפנימיות היא באמת נעדרת לגמרי.
יהודי הוא יהודי.
ואע"פ שחטא.
אנחנו רק צריכים לבחור (ועדיף כמה שיותר מהר) - להתחבר עם המציאות הפנימית ההיא, שבשורשנו.
שהיא - עבודת ה׳.
כי אנחנו יהודים.
קדושים.
קדושים תהיו.
;){kind=link}