היכולת להנחיל פירות של עבודת המידות לצאצאים ב"גנים", כגרעין פנימי שלעולם לא יעזוב אותם, היה במובהק נחלתם של אבות האומה.
למעשה זה אחד המפתחות העיקריים להבנת ספר בראשית.
כיצד אותם ענקים, אברהם יצחק ויעקב, עשו את העבודה הזו, ושיפרו את עצמם כל אחד במידתו, ומה שהשיגו הפך לנחלה לבניהם; כגון - "בני ישראל רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים" מאברהם וכו׳.
על כך נוסד העם שיופיע בעולם בחומש שמות.
אומר הרמח"ל זיע"א בספרו, דרך ה׳, שתקופת ה"שורשים" של האנושות הסתיימה בשלב מסויים, ומאז אנו נמצאים בתקופה של "ענפים".
לכן - העבודה המוטלת עלינו, כצאצאים בעת הזו, היא "לחפור" פנימה אל עצמיותנו, כדי להגיע אל אותן תכונות שהוטבעו בנו מהאבות.
אבל בנינו שלנו, צריכים הם בתורם לעשות את אותה עבודה - בעצמם.
לא נוכל להנחיל להם את זאת ללא עבודה מצדם.
כי אנחנו בבחינת "ענפים".
וגם אנחנו עצמנו לא נגיע אל מתנת האבות, ללא עבודה.
אבל שורה תחתונה היא, שיש לנו פנימיות שאנחנו לא ממש "בעלי הבית" עליה, כי באה לנו מהאבות, והיא העצמיות אליה אנו צריכים לשאוף.
במלים אחרות, ה"אני" שלנו מחולק לשני חלקים - החלק היום יומי עמו אנו צופים על העולם ויודעים מה שיודעים, וחושבים מה שחושבים.
החלק שאנו מכירים, וגם יודעים, או חושבים שיודעים, מה הם אפשרויותיו ומוגבלויותיו.
אני אוהב לקרוא לחלק הזה "אני".
אבל יש לנו חלק פנימי, שכל החיים אנחנו מצווים לשאוף לחבור אליו, ואשר אותו ואת גבולותיו אנחנו כלל לא מכירים.
הוא גדול.
כמו עולם ומלואו.
אנחנו לא יודעים מה טמון בתוכנו.
הוא נחלתנו מהאבות.
לו אני אוהב לקרוא "עצמי".
ובמוצאי יום העצמאות, אפשר לאחל לנו שנתחבר עם העצמיות שלנו.
אני עם עצמי.
ביום העצמיות.
;){kind=link}