אני יודע דבר אחד:
בפרשת שמיני יש מעבר חד מענייני מקדש וקורבנות (הבאים ברצף מתחילת החומש) לענייני קדושת ישראל בכל זמן ובכל מקום, החל בפרשת החיות המותרות והאסורות (עיינו רש"י על המלה "החיה"), וכלה בטומאת יולדת, נגעים,קדושת כהונה.
עוד דבר שאני יודע הוא שמדרש רבה מגשר על ה"קפיצה" הזו בחומש, באמצעות הפסוק הלא סטנדרטי וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם, במקום ה"וידבר ה׳ אל משה לאמר" הרגיל, הפותח את הצווי על החיות הנאכלות.
המדרש מבאר שהדיבור על החיות מגיע לישראל לא רק דרך מרע"ה, כי אם גם דרך אהרן, ואלעזר ואיתמר בניו, וזאת, אומר המדרש, בזכות המעשים הנוראים ומלאי ההוד, של גדולי ישראל אלה, סביב מות נדב ואביהוא, המסופרים ממש לפני "המעבר".
הם זוכים לדיבור בזכות שתיקתם, הבלגתם, והודאתם באמת.
עיינו שם פרשה י"ג.
ומאחר וברור שרצף הארועים (והפסוקים) אינו מקרי, נראה לי שיוצא מזה, שראשי ישראל בתעצומות נפשם, במידות המתוקנות שלהם, ממש "מולידים" את הקדושה התמידית העצמית של עם ישראל, ההולכת איתם לכל מקום ובכל זמן - גם מחוץ למקדש.
אל תשאלו אותי מה זה אומר לגבי המנהיגים של היום...
אבל הלימוד הוא לימוד.
נקווה לטוב!
;){kind=link}