אני חושב ש"פרה פרה".(תרתי משמע...)
אם יש צער בעלי חיים עפ"י דעת תורה, צריך לטפל בו.
בנפרד.
לא קשור לכשרות המוצר.
אם יש שחיתות במערכת הכשרויות - הלוואי שנוכל אי פעם לטפל בה.
בנפרד.
לגבי המקדש, נראה לי שיש לנו הרבה עבודה בלהתאמן על להתגעגע למקדש כמות שהיה, עם קורבנות כפשוטן, לפני שנגיע למדרגת קורבנות מהצומח עפ"י הרב קוק.
אני, אגב, לא בטוח שגם הוא ע"ה התכוון שהבית השלישי יכון ישר מההתחלה על המצב הזה של קרבנות מהצומח, אלא אולי זה תהליך הדרגתי - צריך לעיין בפנים.
ובכל מקרה, רעיון של מקדש וקורבנות רחוק מאד מאתנו עכשיו, ולא מבואר בעיניינו, וזו בעיה גדולה.
כי אין געגוע.
צריך לעבוד על זה.
ולגבי כל עניין הסבל והצער, אני חושב שצריך יותר עיון, וממש "להסתכל בעיניים", לעצם העניין שהעולם שלנו בנוי על - כילוי.
אחד "אוכל את השני".
למה זה?
צריך להבין מה זו "אכילה".
ובאמת, מי אמר שצמחים לא מרגישים?
מי אמר שלהיות טבעוני זה יותר מוסרי מקרניוור(אוכל בשר שכמותי)?
אז לעצם העניין, "אכילה" בא מלשון "כליה". אבל גם מלשון "כל", או "לכלול".
היצור החי אוכל, כלומר כולל את מה שאוכל, והופכו לחלק ממנו.
יש כאן העלאה מדרגה לדרגה.
הכלה.
צריך לחשוב למה זה היה צריך להיות דווקא כך (ויש תשובות), אבל מה שבטוח, שלמרות שיש כאן צד של צער (מי היה רוצה להיות חסה), לפי המציאות ה"אמיתית", לפי הפנימיות, לפי הנשמה של הדברים, הרי יש כאן תיקון, ונחת רוח; וה"ניצוץ קדושה" של הנאכל, בטח כן שמח ממה שנעשה ב"גוף" שלו כדי לגאול אותו.
וגם נוסיף, שלא עלינו, ור"ל, אבל גם סבל הוא לא לחינם (ולזה וודאי שיש הסברים, בדרושים ארוכים שאין כאן מקומם).
קיצור, לאכול זה לתקן, להעלות, כשזה בהיתר - אבל וודאי שיש גם מושג מדוייק של צער בעלי חיים שצריך בירור במקרים דנן (תרנגולות ולולים), וגם יש בהחלט כיוון של לא להקשות את הלב סתם ולהגיד לשה:"שתוק כי לכך נוצרת", ומשלמים על אמירה כזו.
אבל אנחנו בעולם של לכלול עוד ועוד את הכל לאחדות אחת ולהעלות את כל המציאות, ואי אפשר לברוח מזה.
וגם אם נעבור לצמחים, הרי זה רק בגלל שהבשר עשה את שלו, וכבר תוקן.
אכל=א+כל ודי למבין...
;){kind=link}