אם התבוננתם בפסוקים של ההלל (בעצם תהלים קי"ג-קי"ח) וודאי ראיתם שבהלל החסר, ההלל "בדילוג", הושמטו ההתחלות של הפרקים קט"ו וקט"ז. מתחילים מהאמצע של שני הפרקים הללו וממשיכים עד הסוף.
אם תסתכלו יותר מקרוב, תראו שההשמטה בשני הפרקים היא של החלקים הפחות סימפטיים שלהם, ולאחר ההשמטה נשארים רק אופטימיות ושמחה. מושמטת הבקשה להצלה ולהכרתת אויבים.
מושמט הדיבור על אלילים, על מות, על שאול ויסורים.
יש בעיקר - רק תודה על חסדים וברכות לבית ישראל.
מה עומד מאחורי ההשמטה?
נצרכות כאן שתי הקדמות.
הראשונה:
כל זמן שיש בו התחדשות של הארה - התחדשות של התגלות אור ה׳ בעולם - יש בו הלל.
זה מתחיל מקדושת ראש חודש וממשיך בקדושת יום טוב.
ככל שההארה גדולה יותר, כך יש הצדקה גדולה יותר להלל מלא וגמור.
הקדמה שניה:
אם תעמיקו יותר לתוך מבנה ההלל תגלו שהוא סובב סביב תבניות של ארבע (כולל הכפלות הפסוקים שאנו נוהגים עפ"י המסורת בתפילה - ואולי זה עצמו הסבר אפשרי להכפלות).
ההלל באמת פותח ברביעית פרקים קי"ג,קי"ג,קט"ו,וקט"ז אשר לאחריהם רביעיית "כי לעולם חסדו" בתחילת קי"ז.
נראה שהסיבה היא, שמאחר ומדובר בימים בהם יש גילוי מצד הזמן של "הארת שם ה׳", רק טבעי שההלל המבטא זאת - יהיה סדור סביב מבנה של ארבעה כנגד ארבעת אותיות השם עצמו.
השל"ה הקדוש כותב (נדמה לי במסכת "פסחים" שלו) שארבעת הפרקים הראשונים הם כנגד ארבעת מילויי שם ה׳ המכונים בכתבי האריז"ל - עסמ"ב (אסביר בלנ"ד בהזדמנות.אם יהיה ביקוש...)
ומכל מקום - הכל סביב שמו יתברך.
ולגבי שם הוי׳ ב"ה עצמו צריך כאן להוסיף שיש בו שתי בחינות.
יש בחינה שקשורה לעצמותו ית׳, ויש בחינה הקשורה יותר אלינו, אל הנבראים.
שכן שם הוי׳ כולל, כשמו - את ההויה כולה.
מטבע הדברים, החלק המתייחס אל עצמותו, יהיה בלתי נתון לשינויים או לשום צורה של פגם.
מה שאין כן הבחינה המתייחסת אלינו, הרי היא גם עלולה לפגם, וגם תלויה בעבודתנו לתיקונה.
הפסוק אומר וַיֹּאמֶר כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר
שם י-ה לעולם שלם ואין בו כל נגיעה, ועליו נאמר "לא יגורך רע". הוא החלק המתייחס אל עצמותו ית׳.
אבל "כס י-ה", הכס, כסא הכבוד של אותו שם י-ה, והן הבחינה השניה שהזכרנו, בה אכן יכולה "להשתלח יד", ובה יכולים להיות פגם ותיקון.
אלו הן שתי האותיות השניות של שם ה׳:ו-ה.
ומאחר ולמקום ההוא יכול להגיע פגם, אסור כלל להגות את שם הוי׳ באותיותיו אלו, חוץ מבמקדש.
מה שאין כן שתי האותיות הראשונות - שם אין חשש, ולכן הן נהגות בכל מקום, ומופיעות הרבה בפסוקי התנ"ך ונהגות כמות שהן.
אם נחזור להלל ולארבעת פרקיו הראשונים שהם, כאמור, כנגד ארבעת אותיות ה׳, נוכל להבין עכשיו את ההבדל בין שני הפרקים הראשונים, לבין שני האחרונים.
שני הפרקים הראשונים שהם כנגד י-ה משם ה׳, מאחר והם כנגד הבחינה המתייחסת לעצמותו ית׳, אין בהם כל שינוי - בין בהלל מדולג ובין בהלל גמור.
אבל שני הפרקים השלישי והרביעי, שהם כנגד ו-ה משם ה׳, ואשר שם פגם האדם ועבודת תיקונו נוגעים, שם זה תלוי:
בימים בהם יש הארה שלמה של שמו ית׳, ההארה כה שלמה שיש לנו כח להתמודד גם עם הדברים "הקשים" שבמציאות, ואנו אומרים את הפרק במלואו.
וממילא, כאשר ההארה פחות גדולה, ומאחר ואין כח כ"כ גדול לתקן, אין לנו ברירה אלא לדלג על ה"רע" ולהשאיר רק את ה"טוב".
אבל, כאמור, זה רק - בשני הפרקים הקשורים למציאות הדורשת תיקון שלנו, כנגד שתי האותיות האחרונות של השם.
לסיכום:
הדילוג על ה"רע" שבפסוקים הוא בימים בהם אין מספיק הארה של קדושה כדי "להתגבר" על הקשיים.
אמנם הדילוג הוא רק בשני הפרקים שאכן יש בהם "צרה ויגון" והם השלישי והרביעי ברביעייה הפותחת, כנגד ו-ה של שם ה׳, אבל בשנים הראשונים - לא "יגורך רע" - אין בהם רע וממילא אין בהם שינוי או דילוג, כי הם כנגד שם י-ה.
;){kind=link}