יש דעה שקריאת פרשת פרה, כקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא. אולם בעוד שלפרשת זכור יש רמזים ברורים יחסית, פרשת פרה, אף כי טעם הקריאה ידוע ומפורסם (לזכור טהרת ישראל לפני העלייה לרגל למקדש בפסח הבעל"ט) וזו תקנה ברורה של חכמים, הבסיס לחובת קריאתה מן התורה מעורפל למדי.
ע׳ בפוסקים סביב סימן תרפ"ה באורח חיים בשולחן ערוך.
מצאתי דיון יפה בכך גם כאן:
http://www.haoros.com/Archive/index.asp?kovetz=1015&cat=9&haoro=4
אם יורשה לי להוסיף נופך משלי- אולי הרמז לחובת הקריאה בתורה הוא שבפרשת פרה אדומה כתוב "זאת חוקת התורה". כלומר יש משהו במצוות פרה אדומה, למרות שהיא רק אחת ממצותיה של תורה, הקושר אותה עם כלליות התורה, והיא "חוקת התורה" (כולה) ומכאן גם חובת הקריאה בה יותר משאר פרשיות.
ונראה שיש כאן מהלך כזה:
שורש הטומאה הוא בהעדר חיים ו"אבי אבות הטומאה הוא המת".
מת קשור בטומאה מכיון שהוא קשור ב"אטימה" (אותיות שורש זהות לשורש טמא) - יש כאן הסתר פנים. במקום שהיו ראויים להיות חיים,יש עכשיו העדר.
אך הקב"ה הוא "אלהים חיים ומלך עולם" ולא מובנת קיומה של מיתה במציאות.
ברור. היה חטא. אבל למה נבראה אפשרות לחטוא?
ואם זה כדי לקבל איזה שכר בסופו של דבר - לא מדובשיך ולא מעוקציך.
וכי הקב"ה לא היה יכול לארגן את העניינים בצורה יותר סימפטית?
לכל השאלות האלה אין באמת תשובה השווה לכל נפש.
ולכן ללא ספק יש כאן החשכה או אטימה של "האור".
לכן, וכדי "לטהר" אותנו, כדי לאפשר שב מעבר לאור, ניתנה לנו מצוות פרה אדומה.
ומצווה זו היא "חוקת התורה"; כלומר היא קשורה לכל התורה כולה, וכל התורה כולה, אינה אלא המציאות עצמה; שכן "אסתכל באורייתא וברא עלמא": הקב"ה התבונן בתורה וברא את העולם.
כלומר, היא מצווה הנותנת תשובה לשאלת הקיום כולו, של חיים ומוות, כפי שהוסבר לעיל.
והיא "חוקה", כלומר, מצווה ללא טעם, גזרה, "ואין לך רשות להרהר".
כלומר - היא קשורה בביטול ההבנות שלנו לנוכח רצון ה׳.
גילוי רצון ה׳ מתוך ביטול אליו ואמונה בו (אין לך להרהר) הוא הטהרה האמיתית.
ובאמת זה עניינה של התורה כולה.
זאת חוקת התורה.
;){kind=link}