יוסף מתוודע אל אחיו ובאותו רגע הם נכנסים להלם.
"ולא יכלו לדבר אליו".
שתיקתם צועקת מתוך הפסוקים, שכן רק לאחר נרטיב ארוך של יוסף נאמר "ואחרי כן דברו אליו".
מה שמחזיר לאחים ההלומים את כח הדיבור הוא בכיו של יוסף.
את הבכי הזה הופך המדרש להדרכה עבור עם ישראל בכל הזמנים.
"ויתן את קולו בבכי:
כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה שנאמר (ירמיה לא) בבכי יבואו ובתחנונים אובילם."
לפי ההקבלה הסמלית במדרש, נראה שיוסף מקביל לקב"ה, פיוס מקביל לגאולה, ובני יעקב מקבילים לעם ישראל.
ואם כן הפרשה מלמדת אותנו שהגאולה תבוא מתוך כך שהקב"ה כביכול יבכה.
הדברים קשים להאמר, אבל אנחנו יודעים שאכן הקב"ה איתנו עד כדי כך שנאמר עליו:
"עמו אנכי בצרה" ו"בכל צרתם לו צר".
וכדי ללמוד מה יעורר את הבכי הזה, לפי המדרש, עלינו לעקוב אחר המקומות בהם יוסף הצדיק בוכה.
כי יוסף "הוא המשביר לכל הארץ", הוא מייצג את צינור השפע לעולם, וההתאפקות המחנכת שלו מלהשפיע, מלחשוף לפני האחים את זהותו, מקבילה להקב"ה, המחכה לנו "שנעשה את הצעד" כדי שהוא בתורו ישפיע, יגאל.
יוסף בוכה כבר בפרשה הקודמת, כאשר הוא שומע את האחים עושים קישור כל כך לא צפוי אבל כל כך יהודי, בין הצרות הקורות להם, לחטא שחטאו לפני כעשרים שנה ("אבל אשמים אנחנו על אחינו").
בפרשה שלנו הוא נשבר ובוכה כאשר הוא רואה את ערבות האחים זה לזה ("כי עבדך ערב את הנער" בפי יהודה) ומוכנות ההקרבה ההדדית ("ישב נא עבדך תחת הנער" שוב ע"י יהודה).
זו גם "תשובת המשקל" של האחים, שנמצאים בדיוק באותה סיטואציה בה חטאו כלפי יוסף, ומוסרים את נפשם כדי לא לחזור ולחטוא כך כלפי בנימין.
כל הדברים הללו עוררו אצל יוסף בכי, עד שנפתחו השערים, ואלו הדברים אותם אנו צריכים ללמוד כדי להביא לגאולה שלנו:
א.הפנמת התפיסה שכל מה שקורה לנו תלוי במעשים שלנו, ולכן צריך לחפש תשובות לכל הקורה לנו - בפנים ולא רק בחוץ.
ב.ערבות הדדית - כל ישראל ערבים זה לזה.
ג.מוכנות להקריב את עצמנו בשביל "אחינו" ו"אבינו".
ד.תשובה שלמה.
כל אלו יביאו ל"לא יכול להתאפק" שבשבילנו, פירושו גאולה שלמה.
;){kind=link}