מדרש קשה להבנה בעיני בפרשתנו מגלה בפסוקים הראשונים רמז לביקורת על החלטתו של יעקב לשלוח "מלאכים", שליחים, אל עשו אחיו.
תחילה נביא את הדברים במקור וננסה לבאר את פשט המדרש. אח"כ ננסה ליישב את הקושיות...
"וישלח יעקב מלאכים לפניו רבי יהודה ברבי סימון פתח (משלי כה) מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע. א"ר יהודה בר' סימון כשם שאי אפשר למעין להרפש ולמקור להשחת כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב!"
המדרש מביא פסוק במשלי בו צדיק הנופל ("מט") לפני רשע מדומה למעיין שנזדהם.
אמנם המדרש טוען שלמעשה דבר זה בלתי אפשרי, שכן למעיין מקור טהרה פנימי עצמי, שלא כמו בור מים אשר מימיו ממקור חיצוני.
ממילא הסיכויים להשחתה ממשית של מעיין הם קלושים.
ולכן, אם צדיק אכן נופל ומתרפס לפני רשע - הרי זה כ"מעיין נרפש", כלומר דבר אבסורדי.
ומכאן, שליחת השליחים לעשו וההתבטאות "כה אמר עבדך יעקב" אינן במקומן, שכן הקב"ה כבר "טיפל" בעצמו בעשו וניטרל את ארסו ("הוא לדרכו היה מהלך") ואילו יעקב בשליחת השליחים רק עורר אותו עליו מחדש.
בהמשך המדרש מובא משל לאדם שמוצא "ארכי-ליסטים (=פושע)" ישן על אם הדרך, ובטפשותו הולך להעירו, ונושא בתוצאות הלא נעימות כשהוא מותקף ע"י הליסטים.
אולם כאן מזדעקת השאלה: וכי מה היה על יעקב לעשות?!
האם היה צריך "לסמוך על הנס "?
עשו היה, ככל הידוע ליעקב באותה תקופה, עויין, מסוכן, וחורש עליו רעה.
מניין היה יכול לנחש שכבר "הלך לדרכו"??
נראה שיש ליישב את הקושיה בשתי דרכים שונות, ולא מקבילות:
האחת, שיש כאן מין אירוניה דרמאטית, בה הנפשות הפועלות לא יודעות את מה שאנו, הצופים, יודעים.
באמת יעקב לא היה יכול לדעת שאין לו מה לדאוג מעשו, וגם מן הסתם לא החזיק מעצמו צדיק הראוי לכך שמלאכתו תעשה בידי הקב"ה.
לכן עשה נכון.
אולם, בתור צופים מן הצד, מנקודת מבטו של הקב"ה כביכול, אנו מצירים על כך שאילו היה יודע, הכל היה יכול להיות פשוט הרבה יותר.
ומהמדרש אנו לומדים, עד כמה חס הקב"ה על הצדיקים ושומר אותם; ולפעמים רק הם עצמם שמקלקלים את הדבר, מתוך אי ידיעה נסלחת.
ואכן, בסופו של דבר, גם לאחר ה"קלקול" אנו רואים שהשם שמר, והכל הסתדר לטובה.
אין כאן האשמה; יש כאן געגוע למציאות יותר פשוטה - אך לא ריאלית.
הדרך השניה בפירוש המדרש רואה כאן אכן ביקורת על יעקב אבינו.
יש נטיה מולדת ליעקב, וגם לעם ישראל שהם צאצאיו - לא להאמין בעצמם. ממילא אין להם לבטוח בקב"ה שישמור עליהם - שהרי הם לא ראויים...
אולם האמת היא שהם כמעיין, וגם אם יש "עכירות" זמנית מסיבה כזו או אחרת, הרי היא תצטלל במהרה ע"י המקור שבקרבם.
אי האמונה הזו בעצמם, וממילא בקב"ה המגונן, היא עצמה הממיטה עליהם צרות, והם מעוררים על עצמם את ה"מקטרג"; ובמקרה של יעקב - הרי זה עשו.
אין כאן הכוונה שצריך "לסמוך על הנס", לא לנקוט באמצעי זהירות ולא להשתדל בענייני הגנה על עצמנו.
ובאמת המדרש אינו בא בטענה זו לאחר שכבר יצא עשו לקראת יעקב.
שכן אז יש רק ציון לשבח ליעקב שהכין את עצמו לשלושה דברים: "לתפלה, לדורון(=מתנה,שוחד) ולמלחמה".
הביקורת מגיעה עוד לפני כן - כשרק שלח מלאכים וכתוצאה מכך עורר את ה"ארכי-ליסטים" עליו.
הטענה היא כנגד הלך הרוח שלו במצב שלפני וודאות הגעת עשו ואנשיו.
כאן היה צריך יעקב לבטוח בפשטות בהבטחות שהבטיח לו הקב"ה, אלא אם יש סיבה מיוחדת לחשוש, ואמונה פשוטה - אדרבא - משפיעה על המציאות.
אנחנו צריכים לשמוח במי שאנחנו. אנו צריכים להאמין בעצמנו, שאנו כמו מעיין, ומעיין לעולם לא "נרפש", לא נטמא.
לפחות לא באופן תמידי.
לבסוף הוא תמיד נטהר.
אי האמונה בכך - מביאה עלינו את אויבינו.
;){kind=link}