במדרש בפרשתנו:
"היתה רבקה ראוייה להעמיד ממנה שנים עשר שבטים."
עיינו שם כיצד הדבר רמוז בפסוקים על יעקב ועשו, ובגימטריא של המלה "זה" במאמרה של רבקה: "ותאמר אם כן למה זה אנכי".
מדוע דווקא רבקה "ראויה" להביא את שבטי ישראל - ולא שרה?
ומדוע אכן בסופו של דבר, זו לא היתה היא אלא דווקא רחל ולאה?
כאן נצרכות הקדמות ארוכות לגבי מהותם של האבות אך קצרה היריעה. לכן נקצר...
מפורסם בדברי רבותינו ש"האבות הן הן המרכבה".
כלומר, בעבודת ה׳ שלהם הפכו האבות הקדושים ל"נושאי" הדגל, ואף ההתגלמות ממש, של שלוש המידות העיקריות בהן מנהג הקב"ה את עולמו:
החסד, הדין והרחמים.
ובגרסא אחרת - החסד, הגבורה והתפארת (או האמת).
אמנם באותם אבות קדושים, אנו רואים תהליך - של זיקוק או בירור.
זו הסיבה שהם שלושה, ולא יצא עם ישראל מיד מאברהם אבינו, למרות מעלותיו.
שכן בכל מידה קיצונית יש גם צדדים רעים הצריכים בירור.
ממידתו של אברהם שהיא מידת החסד למשל - שהיא ההטבה הקיצונית לכל, צדיקים ורשעים כאחד - יכולות לצאת גם תקלות גדולות.
כמאמרם ז"ל "כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים".
כך בכל מידה קיצונית.
הלכה למעשה, בחיי האבות, "פליטת הסיגים" השייכת למידה המיוצגת על ידיהם, מסתמנת בצאצא שהביאו לעולם, "ופלטו" מתוכם, לפני המשך הדרך לקראת הופעתו של עם ישראל בעולם.
אצל אברהם היה זה ישמעאל, שמגיל צעיר נתגלו בו מידות קלוקלות שלא אפשרו לו להשאר בחיק הקדושה.
ואכן הוא מגלה באברהם את הסיג הטמון במידתו - זו הרחמנות שמרחם אברהם עליו, וע"י כך מחמיץ את מה ששרה רואה בבירור.
(נראה שהדבר ממשיך גם לדורות, ביננו ובין צאצאיו של ישמעאל...)
אמנם לאחר הבירור בלידת ישמעאל, והופעת יצחק, לכאורה היה צריך לבוא תיקון שלם.
הן מצד הבירור שכבר נעשה, כאמור, ע"י הופעת ישמעאל לפניו, הן מצד היות יצחק "עולה תמימה" שעלה על מזבח העקדה מתוך מסירות נפש מוחלטת, והן מצד המידה אותה הוא מייצג - מידת הדין האבסולוטי, שהנה טהורה ומבוררת מצד עצמה.
לומר שראויה היתה רבקה להביא שנים עשר שבטים הרי זה כמו לומר שמיצחק היה ראוי לצאת עם ישראל כולו.
אך אנו רואים, ונראה שזה עיקר הלימוד במדרשנו, שאולי "היה ראוי", אך בפועל הקב"ה לא חפץ בכך.
שכן גם יצחק, גם מידת הדין או הגבורה - צריכים בירור.
אכן הבירור הזה הרבה יותר דק מאשר אצל הבירור הנדרש במידת החסד, ולכן גם האח שנפלט הפעם הוא בן לאותה אם, לא אח למחצה, אלא אחיו ממש של יעקב.
וכך יוצאים מיצחק תחילה עשו ויעקב, במקום שנים עשר השבטים, כדי לברר גם את מידת הגבורה או הדין.
מידת הדין צריכה בירור גם היא, שכן למרות האמת האבסולוטית לכאורה הקשורה לכאורה במידת "יקוב הדין את ההר", יש בה עדיין פגם או "סיג".
המדרש עצמו אומר בתחילת התורה "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים - שיתף עמו מידת הרחמים."
בדין לא ממותק - אין חיים.
והקב"ה מלך חפץ בחיים.
לכן הוא חפץ במידת אמצעית, בין חסד לדין גמור.
אם לא היה כך, מציאות של חטא היתה מביאה מיד כליה.
האח "התאום" של יעקב, עשו, מאפשר בדיוק את ה"מיתוק" האמור של מידת הדין.
שכן במערכת היחסים איתו, ודווקא בגלל הקרבה האיומה אליו, קרבת אח, מתאפשרת הנהגה של "עולה ויורד" ביחס לישראל.
עשו הופך בעצם לאבן הבוחן של ישראל לגבי מצבם בעבודת ה׳.
אומר יצחק בברכה הסופית שנשתיירה לו עבור עשו:
"...ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך."
כלומר בכל עת שישראל יחטאו, אז תוכל להשתחרר מהעול שעליך ולהתנשא מעלה.
אך כשיתקרבו הם בתשובה, תחזור למצב העבדות כלפיהם.
ואמרו חז"ל "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים".
אמנם יש כאן דין, יש כאן מציאות של עונש, אך הוא דין "מחנך" - לא דין "נוקם".
רק בזה - יש חיים לעולם.
כי הקב"ה רוצה במידה האמצעית, ודווקא היא הנקראת - "אמת".
ורק אחרי הופעתו בעולם של "האח הגדול" הזה, עשו, יכולים ישראל להופיע בעולם גם הם.
לכן רבקה היתה ראויה להעמיד את השבטים, אבל הם יצאו דווקא מהאב השלישי, יעקב, השייך למידת האמצע, כאשר מולם ניצבת אומה שמטרתה בעולם להחזירם למוטב אם יחטאו.
אולם "יעקב מיטתו שלמה", מכיוון שהוא שייך למידת התפארת האמצעית, אין בו כבר כל סיג, ותולדותיו קדושות בתכלית - כמותו.
;){kind=link}