(עד גמר עיבודם של דברים - כבר לא פרשת השבוע הנוכחי...)
במדרש בפרשתנו אומר ר׳ ירמיה שהקב"ה חס על כבודם של צדיקים יותר מאשר על כבודו. שכן בכבודו של הקב"ה כתוב: "מכבדי אכבד" כלומר מי שיכבדני אכבד אותו - בעצמי. "ובוזי יקלו" כלומר מי שיבזה אותי יקולל, אך לא על ידי (שכן אז היה כתוב "אקלל") - אלא ע"י אחרים.
הענשת אוייבי הקב"ה אינה ישירות על ידו; לא כן עונשם של אוייבי הצדיקים.
שכן עליהם כתוב (בפרשתנו בברכה לאברהם) "אברכה מברכך ומקללך אאור" כלומר - הוא ית׳ יאור (=יקלל) בכבודו ובעצמו את אוייבי הצדיקים.
במבט שטחי נראה שיש כאן רק דיוק מילולי בהשוואת שני הפסוקים התלוש ממשמעות אמיתית. "משחק מלים" ולא יותר.
אולם, כרגיל, הסתכלות לעומק מראה את אמיתות דברי חז"ל.
התפיסה בה העונש לחוטאים אינו נעשה על יד הקב"ה בעצמו מוכרת: באמת החוטא מביא על עצמו את עונשו. שכן בעומקם של דברים, הליכה כנגד רצונו של מי שהוא כל יכול, היא אבסורד מצד עצמה. לא צריך השגחה מיוחדת, פרטית, כדי שיגיעו דברים רעים למי שהולך נגד הכל יכול. המערכת פשוט בנויה כך.
כך גם נאמר לאדם בתחילת סיפורו של העולם: "כי ביום אכלכם ממנו מות תמותון."
כלומר, האכילה תביא מיתה - מעצמה.
וזהו מה שאמר המדרש שלעוברי רצונו העונש יבוא ע"י "אחרים".
בעצם הכוונה - ע"י החוטא עצמו, או ע"י המציאות.
אמנם, בטוב לא כך הוא.
הלוא כל בריאת העולם הייתה בכדי לאפשר למקור הטוב להשפיע את הטוב, ומאחר והקב"ה בכך - הרי זה נעשה. ואם כן הטוב הוא אכן שפע ישיר מאת הקב"ה למי שהוא חפץ - ואלו הם הצדיקים.
אמנם אותו שפע טוב, כולל גם את ההגנה על הצדיקים מפני אויביהם והענשתם, כחלק מההשגחה הפרטית שעליהם.
ומכיון שהשפע הטוב הוא, כאמור, בנתינה ישירה מאת הקב"ה, נמצא שאותם רשעים שעשו את הטעות המרה והחליטו להתנכל לצדיקים, יקבלו את עונשם ישירות מאת הקב"ה ב"השגחה" פרטית.
זו באמת רק לוגיקה פשוטה.
ובזאת דברי ר׳ ירמיה מגלים את עומקם האמיתי - שלא כנראה במבט השטחי הראשון.
;){kind=link}