במדרש בפרשתנו אומר ר׳ ירמיה שהקב"ה חס על כבודם של צדיקים יותר מאשר על כבודו. שכן בכבודו של הקב"ה כתוב: "מכבדי אכבד" כלומר מי שיכבדני אכבד אותו - בעצמי, "ובוזי יקלו" כלומר מי שיבזה אותי יקולל, אך לא על ידי (שכן אז היה כתוב "אקלל") אלא ע"י אחרים.
הענשת אוייבי הקב"ה אינה ישירות על ידו; לא כן עונשם של אוייבי הצדיקים.
שכן עליהם כתוב (בפרשתנו בברכה לאברהם) "אברכה מברכך ומקללך אאור" כלומר - הוא יאור (=יקלל) בכבודו ובעצמו את אוייבי הצדיקים.
וכך אנו רואים שה׳ חס על כבוד הצדיקים יותר מעל כבודו.
במבט שטחי נראה שיש כאן רק דיוק מילולי בהשוואת שני הפסוקים התלוש ממשמעותם העיקרית. "משחק מלים" ולא יותר.
אולם, כרגיל, הסתכלות לעומק מראה את אמיתות דברי חז"ל, ובמקרה שלנו - אפילו עד כדי כך שנדמה שמיותר להגיד את מה שנאמר כאן; זהו פשוט הגיון צרוף!
המהלך בו העונש לעוברי רצונו, הרע, נעשה שלא על ידו ית׳ ישירות, הוא מהלך ידוע: עובר העברה באמת מביא על עצמו את עונשו.
שכן בעומקם של דברים, הליכה כנגד רצונו של מי שהוא כל יכול, היא אבסורד מצד עצמה.
לא צריך השגחה מיוחדת, פרטית, כדי שיגיעו דברים רעים למי שהולך נגד מהות כזו - כל יכולה.
המערכת פשוט בנויה כך.
כך גם נאמר לאדם בתחילת סיפורו של העולם: "כי ביום אכלכם ממנו מות תמותון."
כלומר, האכילה תביא מיתה - מעצמה.
וזהו מה שאמר המדרש שלעוברי רצונו העונש יבוא ע"י "אחרים".
אמנם, לטובים, לעושי רצונו, לא כך הוא.
הלוא כל בריאת העולם הייתה בכדי שיוכל "מקור הטוב" להשפיע את הטוב, ואם כן, הטוב הוא שפע ישיר מאת הקב"ה למי שהוא חפץ - ואלו הם הצדיקים.
אמנם השפע הטוב לצדיקים כולל גם את ההגנה מפני אוייביהם והענשתם, כחלק מהשגחה פרטית לאותם צדיקים.
ומכיון שהשפע הטוב לצדיקים הוא,כאמור, בנתינה ישירה מאת הקב"ה, נמצא שאותם רשעים שעשו את הטעות המרה והחליטו להתנכל לצדיקים, יקבלו את עונשם ישירות מאת הקב"ה ב"השגחה" פרטית.
זו לוגיקה פשוטה, וכמעט שלא היה צריך לומר את זה.
וכך דברי ר׳ ירמיה במדרש פשוטים - ומאירים...
;){kind=link}