בעקבות שאלה שנשאלתי בהקשר למאמר האחרון על רשב"י כאן, אנסה להבהיר יותר את כוונתי ב"תיקון האני" להבדיל מ"ביטול האני".
אחד המחסומים העיקריים בעבודת השם שלנו-הוא אנחנו עצמנו.האגו שלנו ממנו קשה לנו להתנתק, "חוצץ" בינינו לבין השם. הצדיקים הגדולים היו עובדים את השם בכזו דביקות שהיו "שוכחים את עצמם" לגמרי - רק הוא ית׳ לנגד עיניהם. מאחורי זה עומדים מאמרי חז"ל של "לעשות לשם שמים" ו"עבודה שלא על מנת לקבל פרס". הכל - תוך שכחת עצמך.זו גם המלצת החסידות לעבודה שלמה - לעבוד על "ביטול האני", והפיכת ה"אני" ל"אין". הדברים הגיעו לכדי כך שהר׳ ר׳ זושא המפורסם, לא היה משתמש כלל במילה "אני" אלא היה מדבר על עצמו בגוף שלישי - "זושא אומר, זושא רוצה". זו היתה גם מעלת משה רע"ה שאמר:"ונחנו מה".
הנקודה הבעייתית באגו היא כמובן הגאוה.
גאוה, גאות, ראויה רק למלך מלכי המלכים, כמו שדרשו על הפסוק:"ה׳ מלך גאות לבש" לבוש הגאות הוא לבוש המלך דוקא.
אמנם רשב"י מידה אחרת היתה לו- כח תורתו תיקן כל שמץ גאווה באישיות שלו, כך שלא נזקק לביטול האגו, ולכן היה יכול להשאר במודעות עצמית באשר לערכו, וגם היה יכול לחוש "כי קרן עור פניו".
זו היתה כוונתי ב"תיקון האני" מול "ביטול האני".
אמנם נראה לומר שבסופו של דבר מידת הביטול היא באמת העליונה. ואולי הדבר פועל לסירוגין: מביטול לתיקון לביטול וחוזר חלילה עד הביטול העליון.
אלא שדורו של רשב"י היה צריך לצדיק המראה דווקא את האפשרות של תיקון האני - אני ללא גאווה בכוחה המתקן של התורה.
;){kind=link}