פרשת נח-בירור בעניין רשב"י ומידת הגאווה
אפרופו הקשת בענן של נח, המדרש מספר על דורות בהם לא נראתה הקשת עקב נוכחותו של צדיק באותו דור.שהרי הקשת היא סימן לכך שיש חרון אף לפני השם - אלא שהוא נמנע מלהעניש אותנו, בראותו את הקשת. אך כשיש בדור צדיקים גדולים - הרי הם מפיגים את הכעס עוד לפני שהוא מתחיל...
בהקשר זה מוזכר רשב"י אשר בדורו לא נראתה הקשת כלל, ושם מצוטט ר' שמעון בעצמו, המדבר על עצמו ועל דרגתו כצדיק - והדברים תמוהים.
רשב"י מספר בנון-שלנטיות מוחלטת כיצד ברור לו כי אילו העולם עומד על עשרים צדיקים - הוא ובנו שנים מהם. אם רק עשרים - הרי עדיין הוא ובנו וודאי שנים מהם. אם עשרה - כנ"ל. אם שנים - הרי הם הוא ואלעזר בנו. אם אחד - הרי זה הוא. עליו עומד העולם...
כיצד יכול רשב"י להתבטא כך?!
וביתר בדיוק יש כאן שתי בעיות עיקריות:
א.כיצד יכול להיות רשב"י בטוח במעלתו?
ב.גם אם הוא צודק - איך ידיעת ה"עובדה" הזו וכל שכן הצהרתה בגלוי לא תביא לסכנה חמורה של נפילה בחטא הגאוה?
לפני שננסה לענות על הקושיות כדאי להתבונן בכך שרשב"י מופיע כאישיות שיודעת את מעלתה לא רק כאן במדרש רבה, ובמקבילה שלו בתלמוד.
גם בזוהר הקדוש, באותו "ספר בתוך ספר" הנקרא "האידרא", בו מתוארים גילויים יסודיים בענייני תורת הקבלה אשר קיבל רשב"י מן השמים, מסופר שבעת הגילויים - קרן עור פניו של ר' שמעון, ממש כפניו של משה רבינו ע"ה. אלא שלא כמשה, שלא היה מודע לשינוי החיצוני שחל בו לעיני כל, נאמר בזוהר על רשב"י שהרגיש בדבר. האידרא מביאה זאת בפירוש כיתרון - על מעלת משה, גדול הנביאים.
בכך בעצם נענתה הקושיה הראשונה - רשב"י ידע בדיוק מה מצבו הרוחני; השמים בעצמם הראו לו זאת!
אמנם לעניין שאלת הגאוה נראה לומר כך:
בדרגת לימודו המפורסמת של רשב"י, ודאי שהכלל "מאור שבה מחזירם למוטב" נמצא בשיא תוקפו. כלומר, עצם העיסוק בתורה, ואפילו שלא לשמה, וכל שכן בדרגת תורתו של רשב"י (אשר ודאי הייתה לשמה...) בכוחו לתקן את המידות של הלומד אותה, ולשמור עליו מקלקולים, כגון חטא הגאוה.
לכן, כשרשב"י מעיד על עצמו ועל מעלותיו, הוא אומר זאת בשיא הפשטות והתמימות, כעובדה שאין לו בה ספק, ואינו מחזיק טובה לעצמו כלל, באופן שיכול להעיד על גאוה. הוא גם לא מסתכן בנפילה בזה.
עוד יתכן להוסיף, שאם משה הגיע ל"ביטול האני", הרי שרשב"י הגיע ל"תיקון האני".
וזה רק הולם את עניינם של שני הענקים:
משה רבינו, מאחר ועיקר עניינו היה להוריד לנו את התורה מן השמיים, להיות "צנור" (וכך גם הגימטריא של שמו עם ה"כולל"(+1)) נאמן לשפע האלקי, ולכן האני שלו בטל ומבוטל.
רשב"י לעומתו הוא בבחינת "לומד התורה" האידיאלי, ולכן אצלו העניין דווקא בכך שמאורה של תורה מביא אותו לתיקון הגדול ביותר שיכול להיות ("מאור שבה מחזירם למוטב") ולכן אצלו אנו רואים "אני" - מתוקן.
אצל רשב"י הפלא הגדול - איך יכול להתקיים האני - בכח התורה - ללא קלקול.
;){kind=link}