מדרש בראשית רבה ב׳ ב׳:
רבי אבהו ורבי יהודה בר סימון רבי אבהו אמר משל למלך שקנה לו שני עבדים שניהם באוני (=שטר)אחת ובטימי (=ממון) אחת על אחד גזר שיהא ניזון מטמיון (=אוצר המלך)ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל ישב לו אותו תוהא ובוהא אמר שנינו באוני אחת ובטימי אחת זה ניזון מטמיון ואני אם איני יגע איני אוכל, כך ישבה הארץ תוהא ובוהא אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים ניזונין מזיו השכינה התחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים.
ור' יהודה בר סימון אמר משל למלך שקנה לו שתי שפחות שתיהן באוני אחת ובטימי אחת על אחת גזר שלא תזוז מפלטין (=ארמון המלך) ועל אחת גזר טירודין ישבה לה אותה השפחה תוהא ובוהא אמרה שנינו באוני אחת ובטימי אחת זו אינה יוצאה וזזה מפלטין ועלי גוזר טירודין, כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים חיים והתחתונים מתים לפיכך "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ".
א"ר תנחומא לבן מלך שהיה ישן ע"ג עריסה והיתה מניקתו תוהא ובוהא למה שהיתה יודעת שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו כך צפתה הארץ שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו של אדם שנאמר "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" לפיכך "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ":
עד כאן המדרש.
תהיות ובהיות הארץ, הפליאה והתסכול שהיא מביעה, הן התהיות הבסיסיות של הקיום האנושי.
שלושת המדרשים לעיל מעלים שלוש שאלות שהן באמת שאלה אחת:
מדוע צריך שתהא בעולם הזה כ"כ הרבה יגיעה ועמל ; מדוע צריך שיהיה מוות בעולם; מדוע המציאות שאינה בעלת בחירה ולא חטאה, צריכה לסבול ממעשיו של האדם.
עיון בדקויות המלים הראשונות של תורתנו הקדושה באמת מעלות את אותן השאלות. שהרי "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - בריאה משותפת של העולמות העליונים והתחתונים; ומיד יוצאים השמים מן התמונה וכל העיסוק עובר לארץ, ולאו דווקא לטובה: "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום".
מה קרה כאן?
למה זה "מגיע" לארץ?
על זה נסוב המדרש.
למען האמת השאלה הגדולה המסתתרת כאן היא - כיצד מהמציאות המושלמת ביותר, האינסופית, של הקב"ה יכולה לצאת מציאות כ"כ לא מתוקנת ובעיתית כמו העוה"ז?
מיוצר שלם צריכה לצאת יצירה שלמה.
אחרת ניתן חלילה לפקפק בשלמות היוצר.
על זו התמיהה והתהיה של הארץ.
התשובה אינה גלויה על פני השטח - גם לא בתורה עצמה.
כדי להגיע אליה צריך העמקה מעבר לפשט, ובעלי הקבלה של עמנו הם אלו שגילו לנו את הסודות הללו.
אמנם, כאמור, על פני השטח הדברים נסתרים, ולכן תהיית הארץ - במקומה.
עפ"י פרשני פנימיות התורה תשובה לתהיית הארץ נוכל למצוא במילה "ארץ" עצמה:
המילה וודאי קשורה לכך ש"ארץ" זה המקום עליו "רצים ומתרוצצים" הבריות שברא הבורא.
אבל המילה קשורה גם ל"רצון".
שכן כל "הסיפור" של העולם נסוב סביב: רצון השם, רצונו שיכובד רצונו, ורצונו שהכיבוד הזה ייעשה דווקא - מרצון.
במלים אחרות: רוצה הקב"ה בבחירה חופשית.
מאחר וידע הקב"ה השלם בכל שלמות, שאם יינתן הטוב שלא כגמול על עבודה אלא כמתנת חינם - הטובה עצמה לא תהיה שלמה, נתן מקום לבחירה החופשית, לרצון החופשי. ומכאן הצורך בעבודה ויגיעה, (תלונת העבד בחלק הראשון); האפשרות לעונש במקרה ולא תהיה בחירה בטוב (תלונת השפחה, המתפרשת על מציאות המוות בעולם ר"ל); ואפשרות האדם להעלות עמו את העולם כולו, או חלילה להביא לקללתו (כתלונת המינקת, המקבילה לאדמה המצרה על קללתה, בעבור האדם).
אמנם יש כאן עוד תשובה:
אילו לא היתה לארץ תלונה, המצב היה הרבה יותר גרוע!
אילו, למשל, לא היו נבראים השמיים והארץ יחדיו (כמו שכתוב: בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ) הרי שלא היה מקום לתהייה כלל.
עליונים לחוד ותחתונים לחוד.
התהיה והבהיה באים רק בגלל שהמקור לשניהם היה אחד - אלא שמשום מה נפרדו לשתי דרכים שונות.
יוצא מזה שאילו היתה בריאה נפרדת לעליונים ולתחתונים, גם לא היה מקום כלל לתקוה לשינוי!
לא הייתה אפשרות לתחתונים להתעלות, שהרי יסודם שונה ומפוצל לחלוטין משורשם של העליונים.
אולם מאחר והשורש לשניהם הוא באמת אחד, הרי זה כמו בעץ שענפיו וענפי ענפיו התרחקו מאד משורשם - אם נשוב ונתחקה אחר המסלול אותו עברו הענפים, נגיע בסוף לגזע, ומשם לשורש.
נמצא שעצם התהייה והבהייה של הארץ, הם המרמזים לנו (כפי שאמר אותו חכם) "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן".
;){kind=link}